מקום המסתור

סליחה שלקח לי כול כך הרבה זמן לעדכן.

פשוט האינטרנט שלי נפל.

ורק עכשיו בדרך נס חזר.

שיר נחמד של מייקל בובל. DD:

אני אוהבת את סרטי דיסני.

כיבאמת יש להם משמעות נסתרת.

אז הינה שיר מקסים, מטרזן.

שעון עץ
-

השעון מעץ עומד על שולחנך,

אמור לך כמה זמן נשאר,

הוא מתקתק בקולי קולות

ואת שותקת

מקשיבה לזמן עובר.

את נושמת נשימה עמוקה,

ושומעת את הזמן עובר ממש לידך.

את רואה את השניות עוברות,

ואז הדקות,

ולאחר מכן את השעות.

ומקבלת סיפוק,

שעצרת לרגע הסתכלת, נשמת,

נרגעת,ושמעת,

את מה שוקרה סביבך.

התקתוק נפסק,

הזמן עבר,

הזמן נפסק,

את חוזרת למציאות, יוצאת מהמחשבות,

ומסתכלת על השעון, ומחייכת.

מחליפה סוללה בעדינות,

והזמן ממשיך ללכת.

את שולטת בזמן,

את יכולה לגרום לו להפסיק,ולהמשיך.

אבל מה שאת צריכה לזכור, הוא דבר פשוט;

שהזמן עובר מהר.

וכדי לנצל כול שנייה, דקה, ושעה.

לבנתיים השעון מעץ שעומד על שולחנך,

ימשיך לתקתק,

בקולי קולות.

אני יודעת שהזמן לא בשליטתנו.

ושזאת רק אשליה שאנחנו שולטים בזמן.

אבל למה שהתכוונתי בקטע,

הוא שצריך לעצור לרגע,

לעצור ולהסתכל מסביב.

להירגע,

לנשום,

לראות,

להקשיב,

לזמן שעובר.

לדברים מסביבך.

ולראות את היופי האמיתי שבדבר.

אז כן,

אני מתחילה להירגע קצת,

וכן אני מתחילה לחשוב קצת,

וכן אני משתנה הרבה.
זה פשוט מפתיע איך אדם יכול להשתנות,

כול כך הרבה, בזמן כול כך קצר.

אבל אני לא יכולה עם השינויים האלה,

אני באמת שלא רגילה לשינויים.

אני אפילו לא יכולה לטעום אוכל חדש מבלי להיגעל,

אני לא יכולה לישון במיטה זרה,

ואני לא יכולה בלי האנשים שהתרגלתי אליהם.

אז איך אני יכולה להיתרגל לשינויים הרבים

שקורים לי עכשיו?

אני אוהבת דברים אחרים,

נמאס לי מדברים אחרים,

שונאת דברים אחרים.

העננים שקודם היו חסרי משמעות בשבילי,

עכשיו,

הם משהו שמסמל חופש, דמיון.

הגשם שקודם היה חסר משמעות בשבילי,

עכשיו,

הוא נראה לי יפיפה ומרגיעה.

אני יודעת שעם הזמן אני התרגל,

ואני יודעת שבזכות זה אני אהיה אדם טוב יותר.

כול אחד צריך לקבל את השינוי,

כול אחד צריך לדעת להמשיך.

שיר מדהים של מייקל בובל.

לאלה שרוצים את השם שלו באנגלית.

michel buble.

יש מקרים בהם אתה מאכזב את עצמך,

אתה מרגיש עייף,

עם דמעות בעיניך,

אתה רוצה פשוט לשכב ולא לקום.

אתה מרגיש שאתה לא יכול להמשיך.

איכזבת את עצמך,

אז אתה הפסדת.

כי אתה בדיוק כמו ילד קטן,

ילד קטן שנהנה לשחק בכדורו,

ואז נופל,

הוא קם על רגליו,

ועל ברכו העדינה פצע,

הוא מתחיל לבכות.

אתה איכזבת את עצמך,

אז בשביל שאף אחד לא יראה את זה,

אתה שם חיוך מזויף,

כולם מנסים לנחם אותך,

להצחיק אותך,

אך אתה, רק רוצה להגיד:

תעזבו אותי.

הילד הקטן ממשיך לבכות,

צועד בשקט אל הבית,

דמעותיו נופלות על הלחיים החיוורות שלו,

הוא מנגב את רגליו בשטיח הכניסה,

ונכנס בבכי לבית.

אימו הולכת לעברו.

אתה מנסה להיראות חזק,

אך מבפנים אתה נמס.

דמעות עומדות בעיניך,

אך אתה לא בוכה.

אתה נושם לאט,

שוטף את פניך.

ומסתכל על דמותך במראה.

האימא רצה לילד.

הילד מספר לה,

היא מחייכת,

ונושקת לו בברך.

אתה כמו הילד.

פשוט רוצה נשיקה על המקום הכואב.

אז אתן לך נשיקה,

ואערך לך חברה.

בזמן האחרון אני לא מפסיקה לאכזב את עצמי.

אני אומרת שאני לא אעשה משהו,

אך בכול זאת עושה.

אומרת שאני אצליח,

אך לא מגיעה.

אני יודעת שכישלון אחד לא אומר כלום.

אני יודעת שאחרי כול כישלון יש הרבה הצלחות,

ומכול כישלון אתה לומד.

שכישלון עוזר לדלת אחרת להיפתח.

אבל זה קשה.

אחרי כול כך הרבה כישלונות,

מתי מגיעה ההצלחה?.

אז חודש חדש,

בערך.

ואיתו עיצוב מקסים.

לא עבדתי עליו הרבה, אבל לדעתי הוא מספיק.

אני יודעת שאני לא הגבתי הרבה זמן,

ולא פירסמתי דברים חדשים הרבה זמן.

אבל פשוט אין לי זמן.

אז תסלחו לי,

בקרוב אני אכנס לבלוגכם כמו בעבר,

ואני המשיך לפרסם פוסטים בכול שבוע,

ואגיב לכם יותר.

ברגע שהכול ירגע.

תסלחו?

*

לא ממזמן צילמתי תמונה.

זה היה בסביבות השעה 6 בבוקר.

היה לי מצב רוח מרומם,

הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי תמונה מדהימה.

מה דעתכם?

אם אתם נכנסים הרבה לבלוגי.

אתם יודעים שאני ממלאת אחר ההבטחות שלי.

אז עוד מעט יהיה לי קצת זמן.

גם לנוח,

וגם להירגע סוף סוף ליד המחשב.

לנשום לרווחה,

ולהשתחרר.

כדי גם לכם.