מקום המסתור

Santana Featuring Chad Kroeger-Into The Night

הלילה ירד,

והירח עמד מעל,

ערפל מסתיר את המרחק,

הגלים מתנפצים על הסלעים.

ןאז דמות לבנה מופיעה

מגיחה מהגל הכחול שהפך ללבן,

היא הולכת לאורך החוף,

מסתכלת על הכיסאות הריקים,

מסתכלת על החולות הריקים מילדים,

מסתכלת על השמים הריקים מציפורים,

הכול כל כך שקט בלילה.

היא הייתה יוצאת,

נותנת לרוח לפזר את שערותייה,

ולגלים להרטיב את רגלייה,

היא אהבה לצאת כך,

לנוח לכמה רגעים,

ואז עם זריחת השמש,

היא חוזרת למים,

לגלים,

ומחכה עד אשר לא יהיה אף אחד.

ומחכה עד אשר השמש תשקע.

עד אשר הגל הכחול יהפוך ללבן.

טוב,

אז הייתי בחופשה מיום שישי עד ראשון,

בת"א.

היה בהחלט גרוע.

אני לא אתחיל להתלונן עכשיו, ואגיד מה היה גרוע.

אבל מה כן, ראיתי שלאבא שלי אין גבולות.

הוא שותה בלי הפסקה, והבעיה שהוא לא יודע לשתות או להפסיק.

ואחר כך הוא אומר שטויות, שיום למחרת הוא לא זוכר.

הוא צועק על כולם, הוא הופך פשוט לאידיוט.

אז החופשה הייתה גרועה מעוד סיבה, סיבה מאוד גדולה;

יש לי דלקת בשן, וחצי מהפנים שלי התנפחו.

איזה כיף היה לסבול כאב שלוש ימים.

אז כשחזרנו ביום ראשון,

לקחתי תרופות והלכתי לחדר שלי.

במשך החופשה אבא ואימא שלי רבו.

אז אבא שלי נכנס לחדר, שיכור תחת.

"מה דעתך שאת תגיעי אלי יומיים בשבוע" הוא אמר.

"מה?" שאלתי.

"אני לא יכול לסבול אותה יותר" הוא ענה,

"אבא, לך לישון, אתה מדבר שטויות" אמרתי לו.

פשוט רציתי לחבוט בו.

אל תדבר איתי על גירושים.

אל תספר לי כלום.

עד כמה אדם יכול להיות כול כך חסר רגשות?

הוא פשוט נמאס עלי. האדם הזה פשוט עבר את הגבולות.

אז עכשיו אתם מבינים למה לא יכולתי לעדכן.

ואני ממש מצטערת על זה.

לחופשה היה רק דבר אחד טוב,

הייתה מרפסת לחדר,

והמרפסת הייתה מול החוף,

וזה היה פשוט מדהים.

קמתי בבוקר ויצאתי למרפסת,

צפיתי בשמש שזרחה,

ולאחר מכן שקעה.

צפיתי בציפורים עפו ממש לי המים וכמעט נגעו בהם.

ילדים קטנים מתרוצצים.

כלבים רצים.

גלים מתנפצים של הסלעים.

אני אוהבת את זה.

שאפשר פשוט לשבת,

ולהסתכל על יופי.

זה הדבר היחיד שאני רוצה בחיים.

בלי הכאב, בלי הבכי, בלי התקופות המגעילות.

שיהיה אפשר לשבת בשלווה,

ולהסתכל.

טוב,

אז נגמר לו עוד עידכון.

הנה תמונה שצילמת עשר דקות לפני שהשמש שקעה.

KT Tunstall- hold on

הייתה ילדה.

והיא תמיד ישבה אחרי יום הלימודים שלה בחדרה. אם דלת סגורה. יומן. ועט.

היא תמיד כתבה את מה שקרה באותו יום.

היא תמיד בכתה אחרי יום קשה.

או שצחקה אחרי יום טוב.

אבל היה נדמה שהימים העצובים חוזרים יותר מאשר השמחים.

ואחרי שסיימה לכתוב הייתה יושבת בספה שבסלונה.

ספר על ברכיה,

ודמעות על לחייה, ככה נשארה עד אשר הוריה חזרו לבית, והיא שמה על עצמה את המסכה של:

"הכול בסדר".

בזמן שהיא ישבה בסלון,

היא הייתה מסתכלת מבעד לחלון הגדול שהוריה שמו שם.

הם ידעו שהיא בוכה כשהם אינם.

והם ידעו שהדבר האהוב עליה היו השמיים והציפורים.

אז הם ביקשו במיוחד מהבנאי לשים שם חלון גדול.

והיא הייתה יושבת שם מסתכלת על שקיעת השמש, ואיך שהיא צובעת את השמים בסגול וורוד.

ודמעות גולשות על פניה.

ותמיד, הייתה ציפור לבנה שעפה ממש מול השמש השוקעת.

ממש לפני שהשמש פגעה בהרים.

ממש לפני היה אפשר לשמוע את השמש פוגעת בהרים.

הייתה הציפור הלבנה חולפת במהירות.

והילדה הייתה מחייכת.

*

הזמן עבר,

והילדה התבגרה מעט,

היא עדיין בכתה,

היא עדיין כתבה ביומנה.

היא עדיין ישבה בסלונה,

מתסכלת על השמש שוקעת ומחכה לציפור הלבנה שתחלוף על חלונה.

הייתה התקופה שבה היא לא הפסיקה לבכות, לא הפסיקה להוציא את דכאונה.

הוריה ניסו לעזור לה.

שלחו אותה לרופא, שפשוט נתן לה תרופות. לא דיבר איתה, ולא עזר לה.

אז הוריה חזרו אחרי יום עבודה מחזיקים בידם כלוב כסוף,

הילדה הסתכלה על הציפור שישבה בתוך,

הציפור הלבנה, הציפור הלבנה שעפה בין העננים בשקיעה.

הציפור הלבנה שהייתה משמחת אותה.

*

וכך במשך תקופה קצרה הילדה הייתה מגיעה לבית,

לא בוכה,

לא כותבת ביומנה,

מסתכלת על הציפור הלבנה שהייתה בחדרה.

אך הציפור אינה זזה,

אינה מגיבה,

רק מסתכלת דרך החלון על השקיעה.

הילדה שהייתה כבר בוגרת, לא בוכה, לא כותבת, לא מסתכלת דרך החלון, לא מסתכלת על השקיעה,

ולא מחכה לציפור.

הציפור ישבה בכלובה, מחכה עד אשר הילדה תחזור.

*

הציפור התחילה להזדקן,

הציפור התחילה להתרגל לכלובה,

ל"ביתה" החדש.

הנערה שפעם הייתה ילדה הסתכלה על הציפור.

על ציפור שהייתה בדיוק כמוה.

ציפור שאהבה חופשיות, ציפור שחלמה על לעוף, ציפור שחיכתה בכול רגע לעוף בשקיעה,

לשמוע את השמש פוגעת בהרים, לראות את השמים בסגול וורוד.

הנערה לקחה את הכלוב,

והלכה לבחוץ,

פתחה את הכלוב ושיחררה את הציפור הלבנה.

*

במשך התקופה שהנערה והציפור חיו, הם תמיד ביקרו אחת את השנייה.

תמיד ראו אחת את השנייה.

תמיד ראו את שקיעה, תמיד ראו את השמים בסגול וורוד.

וכאשר הן נעלמו מן העולם.

כאשר הן סיימו את תפקידן פה.

עכשיו,

אפשר לראות אותן עפות בין השמים בסגול וורוד.

אפשר לראות אותן בשקיעה.

עפות לחופש.

טוב. אז זה קטע ארוך.

בגלל שלא עדכנתי הרבה זמן.

והסיבה פשוט מסובכת.

אני באמת לא אוהבת לזבל את המוח.

אבל אין לי שום מקום אחר להוציא את זה.

אז אני חייבת לכתוב את זה כאן.

להרגיש יותר שלווה. 

אני לא יודעת איפה אני.

אני לא יודעת מה אני עושה.

אני לא יודעת מי לידי ומי לא.

אני לא יודעת מי חבר ומי לא.

אני לא יודעת למי אכפת ולמי כן.

אני פשוט מרגישה שאני עומדת להתמוטט.
***

אני תמיד מחלקת עצות. אני תמיד אומרת לאנשים איך אפשר לשמוח,

מנסה לפתור להם את הבעיות. מנסה לגרום להם לחייך, לצחוק, לחשוב אופטימי.

אז למה אני לא יכולה לפעול לפי העצות שלי. למה אני לא יכולה לעזור לעצמי?

***

אני בכול רגע יכולה ליפול ולבכות,בלי שום סיבה.

כול מילה לא נכונה, כול דרישה, כול העלבה.

פוגעת בי.

והדמעות תמיד עולות לי לעיניים. הן תמיד שם.

אני מנסה להחביא אותן.

מנסה לשחק חזקה.

מנסה לצחוק יותר.

מנסה לאכול שוקולדים.

מנסה לשמוע מוזיקה,

מנסה לישון, לטייל, לקרוא, לנגן. 

מנסה, נכשלת, קמה, מנסה שוב, ושוב נכשלת.

אני רוצה דף חדש! אני רוצה להתחיל הכול המחדש.

אני רוצה חיים בלי הדיכאון, בלי הבכי. פשוט בלי!

אני יודעת זה לא אפשרי.

אני יודעת שאמרתי ששום דבר לא יכול לשבור אותי.

אבל כנראה אמרתי את זה בכדי לעזור לאחרים.

בשביל שאנשים אחרים לא יעשו אותה טעות כמו שלי.

אני באמת מקווה שלא הכנסתי אתכם לדיכאון.

או גרמתי לכם לרחם עלי או משהו כזה.

באמת שאני לא רוצה שזה יקרה.

אני פוט רציתי להוציא את זה לפחות פעם אחת בחודש הזה.

לשחרר הכול, ואתם יודעים מה זה עוזר.

הדמעות עכשיו בגרוני, אבל אני חושבת שזה יעבור.

העיקר זה לחייך, לא?

טוב.

אני אני באמת מקווה שאני אוכל לעדכן יותר.

ואני אנסה להיכנס יותר לבלוג.

אם יש לכם עצות, או אפילו בקשות לכתיבה אשמח לשמוע.

אוהבת את כולכם.

מקווה שלא הכבדתי עליכם.

משהו שצילמתי.

אני לא אוהבת לערוך את התמונה, אז השארתי אותה בדיוק כמו שהיא.

והיא פשוט מושלמת, "יצירה".

elvis presley -blue suede shoes color

העט והנייר מוכנים על השולחן,

האור היחיד בחושך,

הוא המנורה היושבת על השולחן.

הילדה שוכבת על המיטה,

שבילי דמעות יבשות היו על לחייה,

שערה פזור על כריתה הלבנה.

המיטה שהייתה מסודרת מוקדם באותו ערב,

הייתה עכשיו מבולגנת,

השמיכה הייתה על הילדה,

וכריתה הייתה עקומה.

הוילון היה סגור,

לא נותן לטיפת אור לחדור.

על נייר כתובים מילים,

מילים חסרות משמעות,

שהילדה כתבה לפני שנרדמה,

אני, חיוך, מחר, לעולם, תמיד, מטה.

היה אפשר לשים את זה להרבה משפטים.

ורק הילדה יודעת מה רצתה להגיד,

מה רצתה להעביר,

רק הילדה ששוכבת עכשיו על המיטה,

שמשדרת שלווה ונינוחות.

שבכתה לפני נרדמה.

רק היא יודעת את המשמעות האמיתית של מה שכתבה.

כשהיא תקום,

היא תכבה את האור על השולחן,

תפתח את התריסים,

תביא לכול האור להיכנס,

תתישב ליד השולחן,

ותכתוב את המשפט שהיא התכוונה אליו,

"אני תמיד אחייך,

וגם מחר אחייך,

כי שום דבר לעולם,

לא יוריד אותי למטה"

טוב,

אז בעצם למה שהתכוונתי אליו הוא;

שאסור לכולם להוריד אותנו מטה,

אסור "לרוע" לגרום לנו לבכות.

כי זה בעצם מה שהוא רוצה.

הוא רוצה שנוותר,

הוא רוצה שנבכה,

הוא רוצה שניכנס לדיכאון,

אבל אסור להרשות לזה.

אחרי כול הבכי, הדיכאון, העצב,

מגיעה לנו תקופה, אפילו הכי קטנה

של שמחה.

אז זה בעצם מה שרציתי להגיד,

כי הרי בכול פוסט אני רוצה להעביר משהו.

ולדעתי השגתי את מה שרציתי.

אז כנראה הימים היחידים שאני יכולה לעדכן,

הם יום שישי ושבת.

אני ממש מצטערת,

אבל בכול הימים האחרים אין לי אפילו זמן לנשום.

*גיטרה- פעם בשבוע

*מחשבים- פעמים בשבוע

*קבוצת מחניים- בזמן הלימודים

*אקולוגיה- פעם בבוע

*ואמנות- בזמן הפנוי.

ובאמת אין לי זמן לנשום.

כי האמת שאין לי עם מי לדבר על זה.

אחותי רק אומרת "אמרתי לך"

אימא שלי אומרת, "תחשבי בעצמך"

אני ואבא שלי לא ביחסים טובים.

ואחי קטן מדי.

אז אני מדברת אל עצמי.

אבל עם הייתי כיולה לפתור את הבעיה,

לא הייתה לי בעיה.

אז אולי פה אני אנסה לספר על הבעיה שלי.

טוב, אז אני לא ילדה שמוותרת.

ועד שאני לא נופלת או קורסת אני לא אוותר.

אני יודעת שיש לי יותר מדי דברים על הראש,

ובקרוב מאוד הם יפלו לי.

כמו ערמה של ספרים,

שאתה שם כול פעם עוד ועוד,

באיזשהו שלב זה יפול,

באיזה שלב אתה לא יודע.

אבל מה שכן, זה יפול בוודאות.

טוב,

אז להתראות עד לפעם באה חברים.