ben harper- fool for a lonesome train
טיפשה גמורה היא הייתה.
הלכה אחרי רצונותייה.
הלכה אחרי כול גבר שקרא לה,
הלכה לכול גבר שאמר שהוא אוהב אותה.
אחרי כול פרידה כאב לה יותר.
אחרי כול "סליחה, אבל אני חושב שאנחנו לא מתאימים".
אחרי שהיא קמה בלילה וההוא נעלם.
היו כאלו שהשאירו מכתב.
היו כאלו שפשוט לקחו את מה שרצו והלכו.
היו כאלו נשואים,
היו כאלו שיכורים.
היו כאלו שהיא האמינה בהם.
והיו כאלו שהיא הלכה אליהם בשביל להתנחם.
כאב לה. והבעיה שאף אחד לא יכל לפתור את זה.
לא היא, לא הוריה, לא שכניה, אפילו לא הגבר הבא.
בכול פעם שהיא הביאה מישהו לדירתה הוא עזב.
היא סידרה את מיטתה,
הלכה לשתות קפה חם, ולאכול עוגה בשביל להתנחם.
היה אפשר לחשוב שהיא תקבל את הרעיון הזה.
היה אפשר לחשוב שזה לא יזיז לה כבר.
אבל זה לא היה כך, לא היה כך בכלל.
אולי כדי שהיא תארוז את דבריה,
תעלה על הרכבת הבאה, ותינסע רחוק.
להתחיל מחדש.
היא תעבור למקום רחוק,
ואולי שם היא תפגוש אותו.
את זה שיהיה לו איכפת ממנה.
את זה שיגיד לה שהוא אוהב אותה, ויתכוון לזה.
את זה שישאר איתה עד הבוקר,
ואז יכין לה ארוחה.
בבוקר למחרת,
הדירה הייתה ריקה.
המיטה עמדה בחדר השינה, סדינים לבנים מכסים אותה.
החלון פתוח לרווחה,
נותן לכול הזיכרונות הרעים והמלוכלכים להישטף מהדירה.
נותן לכול הבכי והעצב לצאת.
וההיא,
היא כבר על רכבת, עם תקוות וציפיות.
אולי, רק אולי. תמצא מה שהיא מחפשת.
היה לי שבוע דיי מפרך.
סבתא שלי שוב עזבה לת"א.
היא פוחדת, היא בוכה, היא רועדת, להישאר.
ראיתי את עיניה במטר שהיה פה.
ראיתי את הפחד שלה,
שמעתי את קולה,
וכאב לי.
דודי שגר בת"א הציע שהיא תבוא לגור איתו.
והיא הסכימה, ובפעם השנייה השנה היא עזבה.
ארזה שוב את הארגזים,
הכינה את התיקים הרבים,
הזמינה את המובילים,
סגרה את כול החלונות והוילונות.
כיבתה את האורות,
לקחה את תיקה.
ונעלה את הדלת במפתח.
ושוב הבית עומד לבד.
ריק, גם מאנשים וגם מזיכרונות.
גם הפעם רציתי לבכות, וגם הפעם עצרתי את עצמי.
הכול יהיה בסדר איתה.
אני יודעת, היא תהייה מאושרת.
היא לא תפחד, לא תרעד.
אבל היא משאירה את הבית בשקט,
נותנת לזיכרונות להישכח.
היה לי חלום מדהים אתמול בלילה.
זה היה החלום הכי אמיתי ומוחשי שהיה לי מזה כבר שנתיים.
הייתי בבית כולשהו אבל היה אפשר לראות את החוף והים סביבנו.
אני הייתה שם, אחותי, סבתי, וסבי.
ראיתי אחרי 7 שנים את סבא שלי (ז"ל).
ראיתי אותו בריא, ללא הקמטים של העייפות.
ושמעתי את קולו, שמעתי את הקול אחרי 7 שנים.
זה היה פשוט מדהים.
רציתי לבכות, אבל נראה היה שהוא מספר בדיחות.
צוחק על היותו מת. כמו שצחק תמיד.
ובאמת צחקתי, חייכתי.
הוא היה שם. וזה נראה כול כך אמיתי.
אבל אז קמתי.
ניקיתי את הדמעות, סידרתי את הכרית.
וכיסיתי את עצמי שנית בשמיכה.
וניסיתי להירדם שוב, ללכת שוב לחלום.
זה לא הצליח.
אבל חייכתי, אחרי כול כך הרבה זמן, אני מצליחה לזכור אותו.
אחרי כול כך הרבה זמן אני זוכרת את הקול שלו.
אחרי כול כך הרבה זמן אני זוכרת את חוש ההומור שלו.
אחרי כול כך הרבה זמן אני זוכרת את חיוכו וצחוקו.
ואני מחייכת.
תודה לכול מגיבים!
תודה על שאתה נכנסים לפה, וכותבים הודעה.
ותודה לאלה פשוט נכנסים, נותנים מבט וזהו.
באמת תודה.
אז זהו להיום.
אוהבת את כולכם. 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
