לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מקום המסתור


מקום מיסתורי,נמצא במרחק, מקום אשר אף רגל אדם לא דרכה.מקום בו יצורים מרתקים חיים.החלומות


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2008




Cat Stevens - Miles From Nowhere
 

החדר עמד בשקט, ללא נפש אדם בה.
נטושה, כאשר החלון הגדול פתוח ווילונות מתעופפים ברוח.
אלבום תמונות שוכב על המיטה המסודרת באופן מושלם.
ותמונות מפוזרות ברחבי החדר הקטן והנטוש.
כול תמונה מספרת סיפור משלה.
כול תמונה לוכדת חלק חשוב בחייו של המצולם, או הצלם.
 
"מזל טוב על התינוקת" אמר הגבר, "תודה" היא ענתה חלושות.
"בואי אני אצלם אתכם ביחד" אמר הגבר בחיוך, ולחץ על הכפתור.
 
תמונה התעופפה בחדר, של אישה יפיפה מחזיקה בידה תינוקת בת שבוע.
שערה החום נופל על פניה, והיא צוחקת.
התינוקת בבגדים הוורודים צוחקת עם עיינים סגורות.
היה אפשר לראות שהתמונה צולמה בבית החולים.
 
"תראי איזו שקיעה מדהימה" אמר הגבר, האישה שכבה בזרועותיו.
"אני רק שמחה שאני מבלה את זה איתך" היא אמרה בחיוך,
הוא צחק, הרים את מצלמתו ולחץ על הכפתור.

תמונה שכבה מתחת למיטה, מתחבאת.
אישה צוחקת שוכבת על דשא,
והאור הכתום של השמש השוקעת מאירים את פניה.
היא החביאה את התמונה הזאת מנסה למחוק את האדם,
מנסה למחוק את הגבר ששבר את ליבה.
 
"תביא לי את המצלמה, ואני אצלם" האישה אמרה, מנסה לחטוף את מצלמה.
"לא ולא, רק אני מצלם תמונות מדהימות, המצלמה שלי" אמר הגבר כשצחק,
האישה עמדה בשקט והסתכלה עליו.
"תמונה טובה, היא כמו חוויה, רגע אחד מיוחד שמצולם ומתועד לתמיד.
רגע שהוא תמיד יהיה קיים, לא משנה מה יקרה" אמר הגבר ונישק את האישה שעמדה מולו.
ולחץ על הכפתור.
 
על השידה ליד המיטה עמד קנקן במים, בתוכו ורד אדום יפיפה.
ותמונה במסגרת עץ,
בתמונה היו גבר ואישה מתנשקים, שניהם מחייכים בנשיקה עצמה.
לוכדים רגע אחד מיוחד.
ליד כרית ריקה שכובה, ומקום קטן מלא בדמעות מלוחות,
של לילה בודד מלא בעצב.
 
תמונה חדש, שרק צולמה ביום זה בבוקר.
תמונה שצילמה לרגע אחד משהו מאושר.
גבר מחבק אישה, מחזיק בורד אדום.
ונדמה שהוא לוחש "סליחה".
  
 
טוב, אז זה מה שאני חושבת על מצלמות ותמונות.

  אז כן, הייתי ממש מאושרת בחופש.
נחתי, עשיתי כול מה שרציתי, השלמתי שעות שינה.
ואז שוב לחזור לשגרה של הלימודים, ושל העייפות.
אני לא אוהבת חופשים מדבר אחד, שאחר כך צריך להתרגל שוב ללימודים.
אבל היי נשארו רק עוד כמה חודשים.
כן, אני מנסה להישאר אופטימית.

 
מה שאני מנסה להגיד לכם, גם לפי הקטע, וגם לפי השיר.
שעם הקשבתם לו, הוא נותן משמעות מדהימה.
אני אפרש כמה מהמילים לעברית:
"מיילים לשום מקום, אני מנחש שאקח את הזמן,
או כן, להגיע לשם.
הסתכל על ההר שאני צריך לטפס, או כן, כדי להגיע לשם.
אלוהים, הגוף שלי היה חבר טוב, אבל לא אצטרך אותו כשהגיע לסוף...
הלכתי בשדות, וטיילתי ביערות, כי אני יודע שכשאמצא את זה,
מתוקתי, זה יגרום לי להרגיש טוב.
אני אוהב כול דברת אז שזה לא יגרום לך לעצבות,
כי אני אשתה לחייך, מתוקתי,
אני אחשוב על זה, אני אחשוב על זה.
מיילים לשום מקום, לא רואה אף נפש במקום,
או כן, אבל זה בסדר. יש לי את החופש,
אני יכול לייצר חוקים משלי, או כן, כאלה שאני אבחר."
~
אז כן אפשר לפרש זאת למובנים שונים.
אבל אני לקחתי את זה למקום אחד.
"אתה צריך להנות ממה שיש לך עכשיו,
ליצור חוקים משלך, לחיות לפי מה שאתה אומר,
ולא למהר לעתיד".
ולדעתי זה כול כך נכון.
וכול יום אני מנסה לפעול לפי זה.
כנראה כול אחד צריך לדעת איך לעשות את זה.
 
אוהבת את כולכם!!
 
נכתב על ידי , 29/4/2008 20:44  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עמדת פנים.


 

cat stevens- into white

 

 

מחיאות כפיים נשמעות מאחורי הוילון האדום.

היא נושמת ונושפת, "את מוכנה?" שאל אותה הבמאי, היא הנהנה בחיוך.

סידרה את כובע הנוצות שלה, ואת השמלה הכחולה הנדמה שנשפכה על גופה הדקיק והחיוור.

..

היא זכרה שמאז שהייתה ילדה קטנה רצתה להופיע על במה, לרקוד, לשיר, לשחק.

כשהייתה בת 9, אביה נתן לה ליום הולדתה במה קטנה שהוא בנה, עם וילונות אדומים, ורצפה מעץ.  היא הייתה מושיבה את כול האורחים על הכיסאות מעץ בגינה, ומשחקת את התפקיד באופן מושלם.

..

 היא נעלה את נעלי העקב האדומות, סידרה את שערה השחור כלילה. והביטה קדימה. "ההצגה החדשה בעיר, קבלו בבקשה את אלנה", היא חייכה, והווילונות האדומים נפתחו.

..

כשהיא התבגרה, היא עזבה את ביתה וניסתה את מזלה בעיר הגדולה.

 בתחילה לא היה קל כול כך, לא היה מקובל שנשים ישחקו, אז היא עבדה כעוזרת של שחקנים זכרים רבים. היו כאלו הבטיחו לה דברים עם רק תישאר לעבוד בשבילם, אבל בסוף הם לא עשו כלום. היו כאלו שניצלו את תמימותה, והיא גילתה איך זה לשבת בחדר קטן ולבכות לבד, להיות בודד. היו כאלו שכבר מההתחלה התייחסו אליה בזלזול, והיא התפטרה ימים אחדים לפני תחילת העבודה. והיו כאלו היו נחמדים, הם היו מעטים מאוד, הם היו נותנים לה לראות את החזרות שלהם, היו נותנים לה הצעות, ורעיונות איך לשחק באופן אמיתי, איך לבכות, איך לכעוס, איך לשמוח, איך לשנוא, ואיך לאהוב.

.. 

היא עמדה במרכז הבמה, אורות התיאטרון מאירים את פניה העדינות שהיו מאופרות באופן עדין, היא הסתכלה על הפנים הרבים, שמעה את מחיאות הכפיים שלהם אשר נתנו לה רק עוד סיבה לשחק. "אדוני, העם אתה נמצא כאן?, שמעתי שקראת בשמי" היא אמרה.

.. 

רק פעם אחת היא התאהבה בשחקן שהיא עבדה בשבילו, הוא התייחס אליה כמו גבירה, הזמין אותה לשתות כוסות תה, הזמין אותה לרקוד כשחזר מהצגה טובה, נתן לה עצות. היא אמרה לו שהיא התאהבה בו, והוא רק חייך והזמין אות לריקוד, זה היה לילה קסום בשבילה. היא התאהבה בו אפילו יותר. אך זה לא החזיק הרבה זמן, הוא עזב אותה בשביל לנסוע לצרפת להצגה עם פונטינציאל גדול. והוא השאיר אותה לבד, שבורה.

..

היא שיחקה עם כול נשמתה, כול מערכה שעברה היא הלכה למאחורי הקלעים והחליפה במהירות לתלבושת האחרת, משחזרת את המשפטים ואת התפקיד בראשה במהירות, הוילון האדום נפתח שנית והיא יוצאת למערכה הבאה.

..

חודשים רבים אחרי שהאחד שהיא התאהבה בו עזב, היא מצאה פונדק קטן, שלא היה כול כך מפורסם, היא ניסתה את מזלה, ויצרה מחזה שרבים הגיעו לראותו. בערב אחד, כאשר היא שיחקה את התפקיד הראשי, הגיע הבמאי וביקש ממנה לשחק בהצגתו. היא הסכימה כמובן.

.. 

מערכה השלישית נגמרה, והיא רצה לעבר מאחוריי הקלעים, מחליפה לכותנת הלבנה, ומפזרת את שיערה השחור, מיטה ניצבת על הבמה, והוילון האדום נפתח שנית, "סצנת המוות" שלה הגיעה, הסצינה היחידה שהיא אהבה מכול.

הבמאי סיפר לה על הסצנה ביום הראשון לחזרות; שיבוא הגנב ויחנוק אותה בכרית, והיא צריכה להביא לו לעשות את זה, היא צריכה לתת לו להרוג אותה תוך שניות, בלי מאבק.

היא לא האמינה בזה. אדם אמיתי היה נאבק ברוצחו, הוא לא היה מוותר כול כך מהר, הוא היה מנסה להילחם, הוא היה מנסה להחזיר לרוצחו.

כמו שהיא עשתה לאלו שזילזלו בה.

 היא עכשיו עומדת על הבמה, אנשים מוחאים כפיים להצגה המדהימה, ואז הווילון האדום נופל בפעם האחרונה לערב הזה. והיא צוחקת. "הצגה מדהימה אלנה, מעכשיו סצנת המוות תשתנה" אמר הבמאי הולך משם עם התסריט.

אלנה חייכה, ולבשה את מעילה. ערב נוסף של ההצגה, והחלום שלה סוף סוף מתגשם.

  

טוב, אז עם קראתם עד הסוף, אתם גדולים!

זה פשוט משהו שעלה לי תוך רגע, האמת שזמן רב רציתי לכתוב משהו כזה.

כי אני דיי אוהבת שחקנים ורק מסיבה אחת:

הם יכולים לשים על עצמם מסכה אחרת, תפקיד, אבל הם יודעים איך לחזור להיות הם עצמם.

וזה משהו שהיא רוצה.

כי עם אני שמה מסכה על עצמי אני לא אוכל להוריד אותה.

אני פשוט לא יודעת איך להוריד אותה.

אני לא יודעת איך לחזור להיות עצמי.

אבל זה כנראה משהו שאני חייבת ללמוד איך לעשות.

להיות פשוט אני עצמי.

לא ממזמן הייתי בת"א.

ויש חנות אחת בדיזינגוף, "יער הפיות"

שהיא פשוט מדהימה. הם מוכרים שם סוכריות עם פתקים עליהם.

אתה מבקש משאלה ומוציא סוכרייה אחת, ועליה הפתק.

יצא לי פתק פשוט מקסים:

"אף אחד לא אמר שכעס,עצב, תיסכול, אכזבה, חוסר ביטחון

קנאה, עלבון, בושה ועוד כאלו,

הם רגשות שליליים,, כל עוד הם נכונים והם חלק מאיתנו,

נלך איתם כמו גיבורים, נהייה איתם,

הם גם רגשול לכול דבר, הבה ניתן להם מקום, נודה להם, אפילו נתגאה בהם,

נפתח אותם, גם הם חלק מאיתנו ואותם אין להדחיק".

 

זה בעצם אומר, לדעתי, שיגיעו תקופות רעות.

של דיכאון, עצב, כעס.

אבל זה לא רע, כן זה מגיע, אבל זה חלק ממך.

אתה לא תוכל לשנות את זה לעולם, תמיד יגיעו התקופות האלו.

אתה צריך לקבל את זה, ואולי ככה תוכל להיות מאושר.

ואז תוכל לדעת שכן זה קורה, אבל זה אתה.

אני חייבת לעשות את זה גם.

אז לקחתי את התזכיר הזה גם לעצמי.

 

אמרתי שהיכנס יותר.

וזה סוף סוף יוצא לי.

ואני כול כך מאושרת.

אז אני מקווה שתקראו, ותהנו.

אוהבת את כולכם. 3>

 

אלביס פרסלי מנגן ברחובות ת"א.

נכתב על ידי , 16/4/2008 10:53  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






Nickleback - Savin Me
קליפ ושיר מדהימים. 
 

אני יודעת שזמן רב לא הייתי כאן.
ואני יודעת שכול פעם אני מתרצת,
אני יודעת שאני צריכה להיכנס לפה.
וכשאני כותבת אני מרגישה יותר טוב.
 אני לא תירוץ הפעם.
כי אני לא יודעת למה לא נכנסתי לפה הרבה זמן.
פשוט אין לי.
סליחה.

 
מכונית עוצרת ליד הגשר אשר משקיף לנהר שמתחת.
הגשר גבוה כול כך, נותן לך תחושת בדידות.
דלת המכונית נפתחת ואדם יוצא ממנה.
האורות של העיר נראים במרחק,
אנשים מדברים, צפירות מכוניות, המולה.
האדם מתקרב לקצה הגשר ומסתכל למטה,
תחושת פחד עברה בקרביו.
הוא עצם את עיניו,
חוזר שוב על הסיבות.
הוא ניסה להתגבר על הכול,
הוא ניסה להמשיך.
הוא שם חומה בינו לבין העולם,
הוא לא רצה שינחמו אותו, הוא לא רצה שיספרו לו.
הוא לא רצה שיגידו ש"הכול בסדר".
כי זה לא היה ככה, זה היה ההפך המוחלט.
הוא פרש את ידיו.  
בעבודה שלחו אותו לפסיכולוג,
הוא פשוט ישב על הספה ושתק,
הפסיכולוג שאל והוא ענה.
זאת הייתה השגרה שלו.
הוא התקדם צעד אחד.  
אהובתו גרה איתו,
הם היו מאושרים,
אבל היא התחילה להתנהג מוזר,
משקרת, נעלמת ללילות שלמים.
הוא ניסה לדבר איתה,
אבל היא עזבה אותו, לקחה את דבריה ויצאה.
הוא התקדם צעד נוסף.
עקלו את ביתו,
חיות המחמד שלו מתו אחת אחרי השנייה.
הוא הפסיק לחייך,
משפחתו רק התרחקה ממנו יותר ויותר.
הוא לא יכול להמשיך ככה יותר.
הוא עמד לקפוץ.
צפירת מכונית הגיעה מאחוריו,
אישה יצאה במהירות, שמלתה האדומה זזה לרוח,
"אל תעשה את זה, זה לא שווה" היא צעקה לעברו.
הוא הסתובב, והביט בה, יופייה השתקף מיידית.
"את לא מכירה אותי, את לא יודעת מה עבר עלי,
תיכנסי למכונית ותחזרי לחיים שלך" הוא אמר לעברה.
האישה שתקה לכמה רגעים,
"אני אמילי, אני גרה לא רחוק מפה.
התגרשתי, יש לי חתול וכלב בבית.
אני בת 25, ואני עובדת כמלצרית" היא אמרה לעברו.
הוא הביט בה מנסה להבין את המשמעות.
"עכשיו אני חלק מחייך, אתה מכיר אותי, בבקשה תתרחק מהקצה"
הוא הסתובב והלך לעבר מכוניתה, הביט בה לרגע, "תודה".
מדי פעם יוצא לי קטע כזה.
שאני פשוט אוהבת אותו, שאני רוצה להמשיך אותו.
שאני מרגישה שלא סיימתי את זה כמו שצריך.
אבל אני חושבת שזה בסדר, אני חושבת שזה מספיק.

מה שניסיתי להגיד פה, זה שאל תוותרו.
אל תעשו משהו שבסוף תתחרטו עליו,
שברגע האחרון תגידו שלא ניסיתם הכול.
אני מבקשת ממכם תנסו, עם תפלו תנסו שנית.
תמיד יש שני דרכים לעשות משהו,
תמיד יש את הרע והטוב.
תמיד יש את התקופה הרעה, והתקופה הטובה.
והיא תמיד תגיע.
מדי פעם יהיה רגע שתגידו "שסיימתם".
שאתם לא ממשיכים יותר.
אתם צריכים להתגבר על הרגע הזה.
אתם חייבים להגיד "שכן, אני יכול".
יש אנשים שאוהבים אתכם,
ומה יקרה עם הם יאבדו אתכם?
מה יקרה עם אתם תאבדו את עצמכם?
פשוט אל תוותרו!
 
לקחתי את כול ההצעות שלכם.
וזה עוזר לי!
אני מתחילה לחייך יותר, אני תחילה לצחוק יותר.
אני מתחילה לדבר יותר, להשתתף יותר.
אני לא יודעת מה אני יכולה להגיד עוד.
פשוט תודה.
בכול פעם אני כותבת אותו משפט.
בכול פעם אני חוזרת על אותו הדבר.
אני עושה זאת לעצמי,
כדי שאזכור.
"אני אכנס יותר"
אוהבת את כולכם.
 

נכתב על ידי , 5/4/2008 14:23  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 32




5,588
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבדם קר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בדם קר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)