panic at the disco- when the day meet the night
אז אחרי שבוע של מחוץ לבית, או יותר נכון מחוץ לארץ,
אני חושבת שאני רגועה.
שוויץ היא פשוט מקום אחר, שום דבר שאני מכירה.
האנשים שם כול כך רגעים ושלווים.
לוקחים הכול בקלות, הולכים לחנויות הרבים, ובחורף הולכים להרים ולשלג.
המקום היה פשוט מדהים.
ב4 הימים הראשונים היינו במחנה קיץ עם הילדים השוויצרים,
ושם פשוט נהנינו (מי שהגיע למשלחת),
לקחו אותנו לראות את הטבע, את האגמים, את ההרים.
ואז ב3 הימים הבאים כול ילד משדרות הלך למשפחה,
והם לקחו אותי לטייל בעיר ציריך, לקחו אותי לכפר שוויצרי.
ואפילו בפעם הראשונה עשיתי קבלת שבת, לבשתי חצאית, הלכתי לבני עקיבא,
שטתי באונייה למכוניות, הייתי ליד מפעל שוקולד, באגם עם 18 מעלות,
אכלתי סושי, הכרתי אנשים חדשים ונחמדים.
אז אני חושבת שהכול הסתדר,
המשפחה אמרה לי שאני ממש נחמדה, ושהם רוצים שאגיע יותר אליהם.
האחות הגדולה של המשפחה תמיד אמרה לי שאני חמודה.
נהנתי עם עוד 2 בנים שנסעו יחד איתי מהחוג.
והכרתי 7 ילדים מתוקים מכיתה ה' בשדרות.
אבל אני כול כך שמחה לחזור הביתה.
אני כול כך מאושרת, שזה מדהים.
מההרגע שהיינו בשדה התעופה של שוויץ ועד שהגעתי לבית שרתי שיר אחד:
"אני חוזר הביתה,
אני והגיטרה, אני חוזר הביתה.."
סליחה שלא החזרתי לכם תשובה על התגובות שכתבתם בפוסט הקודם.
אז קודם כול בפוסט הקודם התכוונתי לזה:
כן, זה לא רע להיות כול הזמן ילדים.
אבל ילדים הם תמימים, ואנחנו מתבגרים.
אנחנו לא תמיד יכולים להיות ילדים, כי לא נצליח לעשות כלום.
יש דברים נוראים בחיים, שילדים לא יוכלו להתמודד איתם.
ארץ לעולם לא הייתה קיימת כשהיינו ילדים,
אבל האמונה, והרוח הילדותית לכמה אנשים נעלמת במשך החיים.
הדבר היחיד שרציתי להגיד הוא שכן זה טוב שיהיה לך רוח קלילה של ילדותיות,
ולזכור את ארץ לעולם לא.
אבל אתה צריך גם לקבל את המציאות,
אבל לעולם לא לשכוח את "ארץ לעולם לא".
עיניה הכחולות של הנערה הביטו בו, וצעקה קטנה יצאה מפיה הקטן, הוא הביט בפניה הרכות והתמימות, שלפתע הפכו לדוממות ושלוות. זה לא היה לו רגיל מרגע של אימה לעבור מיד לרגע של שלווה.
ואז הוא התעורר, פותח את עיניו שהיו כול כך עייפות מהלילות ללא השינה. הוא לא רצה להירדם, הוא לא רצה לראות את פניה של הנערה.
הוא קם ממיטתו, שהייתה מורכבת מפיסת קרטון ישנה שנראה היה שפירסמה סוג של שמפו כולשהו, הוא השיג את הקרטון אחרי שזרקו אותו לרחוב.
הוא הידק את המעיל המלוכלך לגופו והשתעל קלות. מזג האוויר לא היה לטובתו ונראה היה שמאז שעבר לגור ברחוב הוא תמיד היה חולה.
משב רוח קר עבר שנית והוא השתעל אפילו יותר קשה.
הוא הלך לעבר החבית שהייתה מולו, זרק לשם כמה עיתונים ישנים שפורסמו לפני שבועות, מראים תמונות של ילדה שנרצחה.
הוא הוציא מכיסו גפרורים והדליק את ערימת העיתונים נותן לידיו להתחמם במקצת.
הוא הסתכל לצדדיו אך ראה רק את חשכת הלילה.
הוא זכר איפה הוא גר, ולמען האמת הוא לא היה כול כך רחוק משם. הוא היה אדם זקן, והוא ידע שהזמן שלו קרב ובא. הוא זכר את כול הרגעים שלו בחייו, איך הבת שלו נולדה, את חתונתה, את הנכדה שלו. ואז איך ששמע בטלפון על מות ביתו ובעלה בתאונת הדרכים. הוא זכר את הרגע בהלוויה ואת הבכי של נכדתו היקרה. הוא זכר את הרגע של הישיבה אצל עורך הדין שקרא את הצוואה של ביתו, שאומרת שהוא צריך לשמור על נכדתו. והוא זכר איך היא התבגרה, איך היא השתנתה ממש לנגד עיניו. ואז הוא עשה את הטעות הגדולה ביותר בחייו. הוא נתן לה לחמוק מידיו הזקנות. הוא יצא מהבית לקנות כמה מצרכים. כשחזר הוא מצא את דלת הבית פתוחה לרווחה, ושובל דם על הרצפה, הוא הפיל את שקית המצרכים ורץ הכי מהר שאדם זקן יכול לרוץ.
היא הייתה עדיין בחיים כשהוא החזיק בידה, היא הייתה כול כך דומה לאימה, עם עיניה הכחולות והשיער החום השופע, דמעות נפלו על פניה מעיניו, היא חייכה אחזה בידו בחוזקה, ואז פניה הפכו להיות שלוות. בדיוק מאותו רגע הכול התדרדר.
הוא לא יצא מהבית, הוא לא אכל, הוא לא ישן, הוא לא שילם את המיסים עד אשר זרקו אותו לרחוב ולקחו את ביתו ממנו. כן, הוא ויתר. כול מה שהוא אי פעם אהב או היה יקר לליבו אבד לתמיד.
מילותיה של נכדו היו "תשכח את העבר". והוא ניסה לעשות את זה.
הוא ישב בתחנת הרכבת, מביט על הרכבות ועל האנשים עם המזוודות שעוזבים את העבר ונוסעים למרחק הלא נודע.
הוא חייך, סגר את עיניו וראה את עיניה של נכדתו אומרות לו "תמשיך". הוא קם מהספסל וצעד לעבר הלא נודע.
נראה היה שערפל לבן וטהור כיסה את כול תחנת הרכבת הישנה. ועיניים כחולות מובילות אותו לעבר העתיד.
אז זה הסיפור שעלה לי בראש כשראיתי את התמונה הזאת. וזה הוא אתגר נוסף מהבלוג "אתגרי כתיבה"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=557213
אז זהו אני חושבת.
שמתי קליפ, כתבתי איך היה בשוויץ.
ונראה שבעוד כשבוע אני אשכח את זה לגמרי.
אני גם עדיין לא מעכלת שסיימתי את הלימודים, ושנה הבאה זאת כיתה י'.
שחברתי הטובה עוזבת לביה"ס אחר.
הדברים רק הולכים ומסתבכים,
אבל האולי אני אצליח להתגבר גם עליהם, אולי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
