מקום המסתור

כשמישהו אומר לך שאתה חשוב לו,

אתה מחייך.

כשמישהו מחבק אותך,

אתה לא רוצה לעזוב.

כשמישהו נותן לך נשיקה על הלחי,

אתה רוצה להחזיר לו.

כשמישהו נותן לך מתנה,

אתה אומר תודה.

כשמישהו מחמיא לך,

אתה מסמיק.

כשמישהו מוחה את דמעותייך,

חיוך קטן עולה על פניך.

כשמישהו אומר שהכול יהיה בסדר,

אתה נרגע.

כשאתה יודע שיש לך אדם קרוב אליך,

אתה מרגיש בטוח.

*

לי אין דבר כזה.

אין לי מישהו קרוב, שיעשה את זה.

אין לי מי שיתן לי חיבוק ואני לא ארצה לעזוב.

כי כול מי שאני מכירה רחוק ממני.

כול מי שחשוב לי,

בעצם לא קרוב אלי.

אז כשאני בוכה,

אני מוחה את דמעותיי.

ואומרת לעצמי להירגע.

אין לי מישהו קרוב שיגרום לי לחייך.

יש אנשים שחשובים לי,

אבל הכול דרך המחשב,

הם גורמים לי לחייך, והם לא יודעים את זה בכלל.

ברגע שאני נכנסת לבלוגם, אני מחייכת.

ברגע שאני קוראת את מה שהם כתבו, אני מחייכת.

וברגע שהם עונים לי או מגיבים לי, אני מאושרת.

 לא עברתי הרבה בחיים,

לא קרו לי דברים נוראיים,

אז למה לעזאזל אני בוכה?

שום דבר טרגדי לא קרה.

אז למה אני מרגישה שמשהו חסר?

אני צריכה לחייך,

אני צריכה לצחוק,

אני צריכה לשמוח,

אני צריכה להסתכל על הכוס המלאה,

אבל זה העומס,

כדי להשיג את השמחה אני צריכה לעשות כול כך הרבה.

ועכשיו,

מישהו יגיב לי,

ויכתוב לי משהו.

ואני אדע, שאני אחייך.

כי זה תמיד קורה.

תמיד מישהו יצליח לעלות לי חיוך על הפנים, גם אם זאת תקופה גרועה.

פוסט פריקה.

ככה אני קוראת לזה.

פעם ב..

קורה לי דבר כזה.

בפוסט הבא,

אני ארשום משהו.

אני חושבת לפתוח בלוג פיקים.

אבל עדיין אני לא כול כך בטוחה בזה.

*

טוב אז שיהיה לך חופש שמח.

אחרי הכול,

צריך להשיג את החיוך בכול דרך אפשרית.

מי הוא אדם בעל יכולות יחודיות?

מי הוא אדם בעל יכולת לעשות טוב?

מי הוא אדם אשר מכיר אותך הכי טוב?

מי הוא האדם היודע מה יעשה לך טוב ורע?

מי האדם בעל הכנפיים הלבנות?

* 

כשהוא היה קטן,

סיפרו לו על מלאכים,

אנשים בעלי כנפיים לבנות, וטבעת מזהב מעל ראשיהם.

אימו קראה לו את זה מסיפור ילדים,

והוא רצה לדעת איך הם נראים באמת.

הוא שאל את הוריו, אך הם רק צחקו,

הוא שאל את המורה שלו, אך היא רק חייכה.

ואז הוא שאל את חבריו,

אחד אמר שהמלאך נראה כמו אדם רגיל,

אחר אמר שיש לו כנפיים כחולות,

אחת אמרה שהמלאך לובש גלימה לבנה.

*

הוא היה מבולבל,

למה הוריו, והמורה שלו צחקו ממנו,

ואילו הילדים סיפרו לו.

למה אף אחד לא יודע איך מלאך באמת נראה.

למה הוא אף פעם לא ראה מלאך.

ולמה המלאך הזה מסתתר.

הילד היה בוגר בשביל להבין שהמבוגרים,

הם לא כול כך מאמינים.

ואילו הילדים מדמיינים ומספרים.

הילד גם היה בוגר בשביל להבין שהוא צריך לעשות משהו,

הוא חייב לראות מלאך.

*

הוא הלך לעבר ביתו,

וא היה צריך לצעוד כמה דקות בשביל להגיע לביתו השקט.

בדרך הוא ראה אימא משחקת אם ילדה קטנה וחמודה.

אחר כך ראה ילד נופל על ברכיו וחברו עוזר לו לקום.

לאחר מכן ראה זקן יושב על מרפסת ואישתו מגישה לו תה קר,

ומנשקת לו בלחי.

ומיד אחרי ראה עיוור הולך עם כלבו.

אחר כך ראה אישה מגלגלת כיסא גלגלים עליו ישב נכה מחייך.

אחר כך ראה שני חתולים מלקקים אחד את השני ומייללים.

הוא היה בדיוק ליד ביתו,

כאשר ראה את אימו מגישה לאביו אוכל, הוא נשק לה והיא חייכה.

עיניו של הילד התרחבו,

הוא הפיל את תיקו על האדמה,

והוא התיישב על הדשא,

חיוך על פניו.

סוף סוף הוא הבין.

זה היה תמיד מול עיניו,

מתחת לאף שלו.

איך הוא יכל להיות כול כך עיוור.

הילדים עדיין לא הבינו מהו מלאך,

המבוגרים כן, משום זה הם חייכו.

אדם העוזר לך, דואג לך, מנחה אותך, מהנה איתך.

זהו מלאך אמיתי.

*

הילד חייך,

הוא הסתכל למאחוריו,

לאימא,לחבר,לאישתו של הזקן, הכלב והאישה,2 החתולים ואימו,

נראה הי שמחוברים אליהם,

כנפיים לבנות וקטנות.

סתם משהו שרציתי לכתוב לפני הרבה זמן,

אבל פשוט לא מצאתי זמן טוב בשביל זה.

ונדמה לי שיום לפני יום כיפור זה זמן טוב.

אני בטוחה שהבנתם כבר את הפואנטה של הקטע כבר באמצע,

אבל חפיף, בכול זאת רציתי לסיים לכתוב.

בזמן האחרון אני מרגישה עייפה,

אולי זה מחוסר שינה,

אולי אני פשוט תשושה אחרי הלימודים,

אולי כמו שסבתי אומרת; "תקחי ויטמינים"

אך אני לא יודעת,

אני תמיד כמה בהרגשה של חוסר טעם ושמשהו חסר.

ניסיתי לחשוב על זה היום,

ושום דבר לא עלה בראשי.

טוב נוו..

אז הגיע יום כיפור.

לדעתי זה יום מאוד נחמד.

כן, הוא יום לא כול כך שמח אבל היום שבו מבקשים סליחה.

בכלל, המילה "סליחה" כשמתכוונים אליה היא מאוד חזקה.

סליחה בכול מי שפגעתי בו באיזשהי דרך.

אני מבקשת סליחה.

מכול הלב.

באמת.

שיהיה לכולם צום קל, למי שצם.

ושיהיה סוף שבוע נחמד לאלה שלא צמים.

אוהבת אתכם.

היא יושבת על ספסל הגינה,

פרח אדום בידיה.

שיערה השחור גולש על כתפייה, ועיניה הירוקות מסתכלות על המכוניות החולפות במהירות.

רוח הערב נושבת לעבר פניה העדינות, קולה של אימא שלה מגיע מהבית קורא בשמה.

"תכנסי לבית, הוא צריך להגיע בכול רגע" אימה אמרה, ולאחר מכן נכנסה לביתה,

האימא של הנערה ידעה שהיא לא תכנס לבית, היא ידעה שהיא תשב על הספסל עד שהוא יגיע.

..

השמים היו צבועים בורוד, ובתכלת.

הנערה המשיכה לשבת על הספסל בשתיקה, הפרח עובר בין אצבעותייה.

היא מחכה, והיא תחכה עד אשר יגיע.

הוא הבטיח לה שיגיע לארוחה של השנה החדשה,הוא הבטיח לה שיגיע הערב.

..

היא לבשה את הסוודר שהוא נתן לה במתנה בשנה הקודמת.

כפיצוי על זה שלא הגיע לערב השנה החדשה בשנה שעברה.

הוא תמיד עשה את זה,

הוא תמיד הבטיח לה משהו אך לבסוף לא עשה כך.

אולי השנה יהיה שונה.

אולי הוא ישתנה.

אולי דווקא בערב הזה הוא יגיע.

ואולי הם יצחקו ביחד.

חיוך קטן התפשט על פניה.

"אך מילת המפתח היא; אולי"

והחיוך הזה נמחק מפניה.

..

היא שמעה צחוק של שני אנשים,

וריח חזק של הארוחה,

היא ידעה שמשהו מכסה אותה, היה לזה ריח של אפטרשייב של גבר.

היא פתחה את עיניה,

היא הייתה בסלון, היא העבירה את מבטה לעבר המטבח,

וחיוך התפשט על פניה,

הוא הגיע,

הוא באמת קיים את הבטחתו.

היא קמה ממקומה,

והם סובבו את מבטם לעברה חיוך על פניהם.

אימה ואביה.

האדם שהיא כול כך רצתה לראות בערב השנה.

הוא חייך.

"שנה טובה" הוא אמר לעברה.

שנה טובה לכולכם!!

סליחה שלא הגבתי לכם כול כך הרבה זמן.

פשוט המחשב שלי התקלקל.

רק רציתי להגיד לכם;

תודה לכם!!!

השנה הזאת הייתה מדהימה!!

ואני כול כך שמחה שפתחתי את הבלוג הזה.

אז אני מאחלת לכם שנה מוצלחת!,מתוקה!,טובה!,ואהובה!

מקווה שנהנתם שנה שעברה.

אז תהנו השנה פי 3!!

הקטע שלמעלה,

פשוט בשביל להתחיל את השנה בתקווה, בשלווה.

והדבר היחיד הוא לצפות ליום הבא,

לצפות לדבר שאתה מאמין בו,

ולקוות שזה באמת יקרה.

ולא להרפות ממנו.

הרי;

"דברים טובים קורים לאנשים טובים,

אבל דברים מדהימים קרוים לאנשים מדהימים"

ותאמינו לי,

זה אתם!!

האמת שזהו זה..

כול מה שרציתי לאחל לכם,

רשום בפוסט הזה.

אז להתראות עד הפוסט הבא..

:)