הא?!

בעודי לומדת לספרות מצאתי ממצאים ארכיאולוגיים שניתן למצוא להם הסבר רק כאן, אי אז מזמן...

האמת - התאכזבתי!

אבל זה מה שהוביל אותי לכתוב קצת.. כי למה לא?

מסתבר שאני כותבת הרבה. לאחרונה..

מסתבר גם שביקשתי מאמא פסיכולוג.

סתם כי באלי לדבר *ממ פרסומת לבזק פה..*

פשוט בא לי לחפור. על הכל. על כל מה שהולך. ולהמשיך לדבר ולדבר... ולהציק. כמו שזה מציק לי.

בראש.

פשוט, לדבר, ושמישו יקשיב... וזהו. אולי יגיב בהתאם, אבל לא שיתחיל לדבר על עצמו..

אני לא מעוניינת בדו שיח. אני מעוניינת במונולוג.

להוציא הכל, ואולי להבין קצת יותר...

חני נחמיאס אומרת שזה לא בריא להעיק על אנשים עם הבעיות שלך, ושצריך לשמור לעצמך.. כדי לא להרעיל את החברה.

אבל חני נחמיאס מטומטמת.

באלי להיות בטוחה, במה שאני עכשיו. במקום שאני נמצאת בו.

בלי ספקות, ובלי "מה אם", בלי חלומות מוזרים או דמיונות של תרחישים  אפשריים...

בלי תקוות קטנות לדברים גדולים.

בלי הצורך בדחיית סיפוקים.. ולא ע"י מימושם.

באלי גם להפסיק לשקר לעצמי.. אבל כל עוד אני לא יודעת את האמת זה קצת בעייה..

נמאס לי לרגע אחד להיות בטוחה לחלוטין, אבל ברגעי המבחן להתערער.

לא להכשל כמובן, אבל עצם ההיסוס..

ומצד שני, זה טבעי. ואולי, זה המבחן האמיתי. מה עושים למרות ההיסוס..

הרי, זה לא חוכמה לעבור 10 חומות קטנות..

השאלה מה עושים כשמגיעה חומה גדולה, ממשיכים, נאבקים, מטפסים, מפילים..? או נחים בצלה.. נהנים מהמגע הקר של האבנים החזקות והיציבות..

אולי חומה זאת לא הגדרה טובה. יותר בכיוון של.. גור כלבים שמסיח את דעתך מהמטרה העיקרית..

משהו בסגנון.

אני יכולה להמשיך ככה שעות..

אבל אני אחדול. כי יש מתכונת בספרות להמשיך ללמוד אליה..

שיר.