שלוותה של חושבת

Some day I'll go away from here,

Don't know exactly where.

Some day I'll go away from here.

You think I wouldn't dare?

I'll swim across the ocean wide,

Like whales and tarpon do..

If I land on an island

Perhaps I'll send for you.

I'll build a lovely little shack

and cook the fish I catch.

I'll build a little fire, if

You'll let me light a match.

I'll hunt the bears abd tigers with

My fourth of July gun.

Oh! When I go away from here,

I'll have a lot og fun!

Kate Cox Goddard

אני אוהבת לקרוא שירי ילדים, תמיד נותן לי הרגשה ממש טובה.

במיוחד עכשיו, יש המון פסימיות מסביבי. גם בקשר לקן, בקשר לבצפר ובקשר לעתיד.

נדמה לי שזה מוגזם ולפעמים בא לי פשוט לתת סתירה לכל מי שבא ואומר לי "אוי, הולך להיות כל כך חרא אני ממש מיואש" (ממש אכפתי מצידי, אני יודעת) פשוט כל כך הרבה פעמים אני יודעת שהייאוש הזה הוא זה שגורם לכך שדברים נראים כמו שהם נראים.

אם נשב ונקטר על זה שאף פעם לא יהיה טוב אז באמת לא יהיה טוב. לא בקן ולא בשום מקום אחר. אני חושבת שזו מין התעקשות של אנשים לחשוב עם הראש ולהשאיר את הלב שלהם בצד. אולי כי בשנים האחרונות כל מסר שיווקי שאנחנו שומעים פונה אל הרגש וכל פעם שמישהו מנסה לשכנע אותך במשהו אז הוא תמיד יפנה לרגש, אני לא יודעת למה, אבל אנשים מתעקשים לחשבו בצורה הכי ראצינאלית שהם יכולים ואומרים דברים כמו "בואו נהיה ריאליים, אי אפשר לעשות שום דבר". אבל הקטע שעושה רושם שכולם שכחו שההחלטות הבאמת משמעותיות, אלה שדורשות אומץ לביצוע, אלה שבסופו של דבר מזיזות דברים לא באות מהראש בלבד! למח לבדו לעולם לא יהיה את האומץ לעשות משהו אם ידוע שיש סיכוי של פחות משמונים אחוז שהוא יעבוד! ולכן יש לנו את הבטן והלב (אפילו שהבטן והלב לא באמת אחראיים לאומץ אלא המוח אבל הבנתם). אנשים מתעקשים לסגור בתוך עצמם את הדחף שלהם לפעול מפחד שהם עלולים לאבד יותר מדי.

מישהי שאני מאוד מעריכה פעם כתבה לי "להראות זה להסתכן להראות חולשה, לעשות זה להסתכן בכשלון. אבל הסכנה הגדולה ביותר היא לא לסכן דבר, אדם שלא מסכן דבר, לא מקבל דבר. ייתכן שהוא נמנע מסבל, כאב וצער, אבל הוא אינו גדל, אינו חי ואינו אוהב. הוא מאבד את החופש הוא עבד כבול אל הביטחון, אסיר של הפחד. מכיוון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה הוא באמת חופשי.

וכל כך כואב לי לשמוע את אותה אחת בדיוק מדברת על ייאוש או חוסר מוטיבציה.(ולהראות לה את הטקסט הזה בחזרה פשוט יהיה תרגיל מלוכלך מדי). אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו אבל אין הרבה שאני יכולה לעשות כדי לגרום לאנשים להסתכל על הדברים באור קצת שונה. אני אפילו לא יודעת אם יש לי את הזכות.

אכפת לי מדברים ואני מפחדת להכנס בעצמי למערבולת הזאת של "מה אני יכולה לעשות בנידון- שום דבר לא ישפיע".

אןף!

שבוע טוב

טל

And now my fears they come to me in threes
So I, sometimes
They fade my friend, you say the strangest things
I find, sometimes