בחיי, אני משוגעת. לעשות עבודה ענקית בספרות שנתנו לפני החופש הגדול יום לפני ההגשה, ועוד באמצע להקטין תמונות כדי שיהיה אפשר להעלות אותן כאן אחרי חודשים שלא אווררתי את הבלוג הזה, ולכתוב כאלה משפטים שאת הסוף שלהם לא רואים בחצות כשלמחרת לימודים?

הלו? מבינים כאן משו?

כי אני לא

שונאת שאנשים שוחים בתוך חרא של עצמם. שונאת עוד יותר כשכבר יורדים על הברך על מנת להוציא אותם מזה, והם לא, בונים מעצמם אצילים סוג א' שהישועה הזאת היא לא לרמתם. תעשו לי טובה. ואם אנשים מתלוננים כל הזמן על כל החרא שהם אוכלים ושניה אחרי זה מנופפים באצבע המורה שלהם כיצד לנהוג נכון- כנראה הם בעצמם לא יודעים איך לעשות את זה כמו שצריך. קודם תגיעו למצב שיהיה על מה לדבר איתכם מבעד לכל הדברים שהורסים לכם את היום.

עזוב, עצבים של עייפות ובלבול נעורים. הו נעורי, הישארו איתי לנצח. הו שפיותי, תחזרי אלי במהרה.

וכעת גבירותי ורבותי המודרניים והמיושנים, הנה כמה תמונות מהעיר שקפאה בזמן. העיר שלצד הכרכרות דוהרות להן מכוניות סקודה, העיר שלמרות כל ההיסטוריה המפוארת שלה התושבים לא מראים התקדמות ממנה ונותרים עם דעות קדומות, גזעניות ואנטישמיות ובמלה אחת- בורות.

השורות לא יוצאות לי פואטיות ויפות כפי שציפיתי, אולי בגלל השעה, אולי בגלל מליון מליון טועים.

בכל אופן, כפי שהולדן קולפילד, הילד הנצחי, הפיטר פן האישי שלי, אומר: העבודה הזאת עושה לי כאב תחת מלכותי.