עוד סיפור אחד של אשליה

מה שלומכם?!

וואי מלא זמן לא עדכנתי,עבר מלא זמן וכמעט הכל השתנה.

לא באתי לחפור,כי גם לא באלי ממש D:

אני רק מקווה שעברו עליכם אחלה של חודשים שאתם בטח מחכים בקוצר רוח לחווווופש הקרב ובא :]

לצערי אני מסיימת ללמוד רק ב 11.7 =\ אבל לא נורא,יעבור מהר בעזרת השם (:

הנה סיפור שכתבתי דיי מזמן,קיבלתי עליו הרבה ביקורות טובות,נראה מה אתם אומרים :]

ביקורת אחרונה

"בוקר טוב" השומר אמר לי בקול מחוספס,הרמתי את עיניי החומות אליו ובפעם הראשונה בכל השנתיים האלו עניתי.

"בוקר טוב" חייכתי חיוך אופטימי,חייב לסיים את זה כמו שצריך.

כולם היו שם,מסביב לעיגול,בספסלים. כל אחד עם הקבוצה שלו.

המקובלים ישבו בערמה אחת על שני ספסלים,הבנים עסוקים במראה שלהם,לא פחות מהבנות.

בקבוצה אחרת היו המוזרים,הפריקים כמו שאומרים מעבירי הביקורת. התעסקו בשיערם השחור כלילה אפל ובנזם על אפם.

"ממתי הוא מגיע ללימודים?" שמעתי קולות שנשמעו כגנבים על הדשא.

כל המבטים נדבקו אלי,ידעתי שזה לא בגלל שיש לי משהו בשן,או שהחולצה שלי מקומטת.

הם הסתכלו עלי ככה כי זה אני.

יותם,ילד בן 17,כיתה י'א. אני לא בא ללימודים כבר הרבה זמן,מסיבות שלי..שמסתבר והן גם הסיבות של כל השכבה,אחרת איך הם יודעים על זה.

התקדמתי לעבר הכיתה,שם חיכו לא פחות פרצופים שהסתכלו עלי בעין עקומה.

"יותם! איזה כייף שבאת" עדי קפצה עלי בחיבוק אוהב,התגעגעה משום מה.

"התגעגעתי המון,מה שלומך?" היא דיברה בכנות,התיישבה על שולחן המורה.

"אני בסדר" חייכתי,לא רוצה להדאיג,"מה שלומך?" שאלתי,מתעניין.

"בסדר" היא אמרה ועיניה הירוקות לא הפסיקו לנצנץ,אחת הבנות היפות ביותר שראיתי כל חיי.

"יש לי משהו בשבילך" אמרתי לה,מסובב לכיווני את התיק.

"מה זה?" היא שאלה מסוקרנת,התקרבה טיפה אלי.

"את חייבת להישבע לי שאת לא פותחת את זה עד שלוש בצהריים!" ציוויתי עליה,מרחיק את המעטפה הלבנה רחוק ממנה.

"יותם מה זה?" היא שאלה,פנייה החווירו כקיר לבן שרק נצבע.

"מכתב" התחמקתי קלות.

"כן,אני רואה. אבל מה יש בתוכו?" היא הסתכלה עלי במבט הזה שלה,כזה שחייבים להגיד את כל האמת אם מסתכלים עליו. החזקתי את עצמי,אסור לי לספר לה,אסור להישבר.אסור.

"את נשבעת לי? רק בשלוש כן?" חזרתי על ההוראה.

"אוקיי" היא השיבה לחיוב ולקחה את המעטפה מידי.

"בוקר טוב תלמידים" ענת נכנסה לכיתה כמו בכל בוקר עם חיוכה האובר מאושר. כל הכיתה קמה על רגליה,וכמו תמיד הסתובבו אלי כל המבטים.

ישבתי בשולחן האחרון בכיתה,מתפרס על כל הכיסא האפור והחלוד הזה.

הם יודעים שאני לא קם בשבילה,או בשביל כל מורה אחר. חשבתי טיפה על מי שאני,ואיזה רושם אני רוצה להשאיר בשביל ההורים שלי וקמתי.

מבטיהם של הערסים המצויים האלו והבנות הורודות האלו יהיו לי בראש כל שנייה,החיוך השטני הזה,כאילו המורה ניצחה אותי בסופו של דבר ושהמחאה שלי הייתה קצרה למדי,אחרי הכל-שנתיים זה כלום.

"שבו בבקשה" ענתה יצאה גם היא מההלם והתחילה בשיעור.

בין כל רעש הכיסאות המתקרבים וחריקות השולחנות ענת המשיכה בדבריה,"הייתי רוצה שזה יהיה שיעור חינוך ספונטני,לא כמו תמיד. כל אחד,או מי שרוצה כמובן.." היא אמרה והסתכלה עלי במבט חטוף,כאילו יודעת שלא אשתתף בשביל אף הון שבעולם, "...ופשוט תדברו,על כל נושא שבא לכם ושנוגע בכם. מי מתחיל?" היא הסבירה ורפרפה בכל התלמידים העייפים שהיו מולה.

חריקה חזקה ומעצבנת נשמעה מסוף הכיתה,קמתי על רגליי והתבוננתי בענת. היא הורידה את משקפיה הגדולות והשקופות,הסתכלה עלי במבט גאה שכזה,כאילו לא הייתה מופתעת.

לחישות ועוד לחישות עברו בין כל הכיתה,בין כל המקובלים, הערסים, הפרחות,הפריקים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי כיתה,ולא קבוצות. זה לא שינה את דעתי,אסור שזה ישפיע.

עדי התבוננה בי גם היא,חייכה אלי את החיוך הבטוח והמבטיח שלה,נרגעתי.

"חדל קשקשת! יותם בוא" ענת השתיקה את הכיתה והזמינה אותי ליד הלוח,אם כבר לדבר-אז עד הסוף.

כולם ידעו שדבר כזה לא היה,ואני היחידי שידעתי שזה גם לא יחזור על עצמו אז קמתי לעבר הלוח,המבטים זזו איתי. הרגשתי כמו במן סרט מתח שכזה,שכל הזמן עוקבים אחרי הכוכב. איזה כוכב,כוכב נופל אולי.

דיברתי ודיברתי לעצמי ולאט לאט כל המילים נשכחו ממני.

"אז על מה תדבר?" ענת קטעה את חוט המחשבה שלי,"יותם?" היא לחצה.

"הממ" היססתי,"עליכם" אמרתי במהירות.

כל הדיבורים הקצרים בכיתה נפסקו מעצמם,הרי כל אחד ירצה לדעת מה חושב עליו האחר,זה הכי מעניין אותם,וזאת הבעיה.

"בבקשה" ענת נתנה לי את אישורי להתחיל,נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שזוהי הפעם האחרונה,חייבים להיות אמיצים.לא תהיה עוד הזדמנות,לא תהיה.

"קוראים לי יותם" התחלתי,כולם צחקו וגלגלו עיניים.

"עמוק" ירין צעק מסוף הכיתה,יושב עם רגליים פתוחות על הכיסא,בחורה אחת משמאל,אחת מימין. מרגיש מלך.

לא התייחסתי לדבריו,והמשכתי "אני אומר את זה כי אני לא בטוח אם כולכם יודעים את השם שלי,או מי אני בכלל. זאת כל הכוונה.אני לא עסוק כל היום בלרוץ אחרי אנשים שיכירו אותי. מי שמעוניין-ברוך הבא" נשמתי.

"אף אחד מכם לא טרח להכיר אותי או לדבר איתי מילה אחת,וקללות וירידות זה לא נחשב. כל אחד מכם עסוק רק בעצמו,אתם מסתכלים במראה ורואים רק את עצמם ולא משנה איזה גדוד של אנשים יחכה בתור אחריכם במראה הזאת. תמיד אתם ואתם ואתם ואני? וכל מי שכן אכפת לו?" הדמעות חנקו."בגלל אנשים כמוכם הכל נגמר,ואי אפשר לחזור לאחור. מעשה שנעשה אין לשנות אותו!" צעקתי,כל הכיתה הסתכלה עלי המומים,לא הבינו מה נכנס בי.

"אני מאחל לכם את הדבר הכי חשוב בעולם,אנושיות. שמתישהו שתגדלו תלכו ברחוב ואם תהיה איזה זקנה או חבורת ילדים קטנים תעזרו להם ולא תעברו הלאה מבלי להחליף איתם מבט. שמתי שהילדים שלכם ייכו ילדים אחרים בבית הספר אתם תכעסו עליהם,ותבקשו סליחה מההורים שלו,אתם תסבירו לילד שלכם שזה לא בסדר,וצריך להיות בסדר עם כולם,ולכבד אחרים. אני מאחל לכם את זה,ואני מקווה שתקבלו את הרגישות הזאת באיזשהו שלב בחיים האטומים שלכם. בהצלחה" חתמתי בגרון חנוק,רצתי לסוף הכיתה והרמתי במהירות את התיק. התבוננתי בשעון הקיר הגדול שהיה תלוי מעל הלוח,המחוגים זזו כ''כ מהר פתאום,עוד מעט הגיע הרגע.

רבע לשלוש,אסור לי להיות פה שעדי תפתח את המעטפה. יצאתי בריצה מן הכיתה,ונעלמתי בין שקט המסדרון הארוך.

רצתי כל הדרך עד הגן,מחבק את התיק בזרועותיי כאילו היה הדבר הכי חשוב לי בחיי הקצרים האלו,החיים שעוד כמה דקות אני בעצמי אקטע.

התיישבתי מאחורי המקלט האפור שהיה בזמנו לבן,תמונות קצרות רצות במוחי. מעביר כל רגע בחיים האלו,לא רוצה לפספס שום פרט.

פתחתי את התיק ושפכתי את כל מה שבתוכו על הרצפה המחוספסת. בין הספרים והמחברות הריקות הרמתי את החולצה השחורה שהייתה מקופלת כאילו אמורה להישלח בדואר,החזקתי אותה בעדינות והוצאתי את האקדח הנוצץ.

הוא נראה החבר הכי טוב שלי באותה השנייה,הצמדתי אותו קרוב ללב ונשמתי נשימה ארוכה.

כולם יודעים,חושב לעצמי. לאבא ואמא יש מכתב,לכפיר יש ספר קטן,שיקבל אותו בגיל 13 ולעדי,לעדי יש את האהבה שלי כתובה בדמעות.

הדמעות חנקו את גרוני,והעיניים הוצפו במים מלוחים כים. הכל באשמתם,בגלל האנשים האגואיסטים האלו.

איך אוכל לשנות את החיים שלי? אני הורס לכולם הכל,הכל.

פתחתי את הרוכסן בצד התיק והוצאתי את צרור המפתחות הכבד. תמונתה של עדי הייתה תלויה שם,מחייכת,צוחקת כמו שהיא.

"אני מצטער" אמרתי והדמעות שטפו את פני,מלטף את תמונתה של הבחורה הכי יפה.

הרמתי את האקדח,נראה קל כ''כ אבל נותן כובד ענקי על הנשמה,על הלב.

"תשמור עליהם,בשבילי" אמרתי לשמיים,מקווה שהוא לא עסוק מידי,ושהוא שומע אותי,שומר עלי.

הצמדתי את קנה האקדח לראשי,התבוננתי בשעון הפלאפון ועצמתי עיניים.

14:59 קבוצת המספרים סימנה בראשי את פניה של עדי.

הדמעות הטביעו את פניי בעצבות,והמחשבות לא הפסיקו לרוץ.

כמה חיכיתי לזה,כמה רציתי את זה. לא להרגיש יותר את הכאב הזה של לקום בבוקר,את המועקה הזאת שאתה עושה משהו לא בסדר. את החיים האלו,כמה שאני שונא את החיים האלו.

"שונא!!!" צעקתי,לא העזתי לפקוח את עיניי.

האקדח צמוד לראש,לא נפרד ממנו.

"בשלוש" אמרתי לעצמי,מחייך.

"אחת..." הלב דופק בכוח,"שתיים",בעיניים פקוחות,בעיניים פקוחות. "שלוש!" פוקח את העיניים.

שקט.

מה היא עושה פה? הכל קורה,שנייה אחת,בשנייה.

עדי הייתה מולי,עיניה נפוחות מבכי.

הסתכלה עלי במבט מפוחד,לא הוציאה הגה מפיה ההמום,בוכה מולי,בגללי.

סרקתי את גופה,הדבר הכי יפה עומד מולי,הדבר האחרון שאראה. בקצה ידה היא החזיקה את המכתב,המעטפה הלבנה הייתה מקומטת בידה ודמעותיה הרטיבו אותה בקצב מהיר.

הכל בשנייה אחת קצרה,הכל קרה.

שלוש!

קול צועק בראשי.

מתבונן בעיניים הירוקות מדהימות שלה,בפנים היפות שלה.

מזיז את האצבע.

ירייה.

צעקה גבוהה וארוכה.

נגמר.

שקט.