היום
קיבלתי הודעה מאיימת באימייל הצבאי ממישהו שמזוהה בתור מש״ק ת״ש (פאק, לא
ידעתי שקיימים זכרים בתפקיד הזה!) שאם אני לא יבוא מהר ויחתום על המסמכים
מותי יהיה קרוב, מלווה בקללות עסיסיות. אצתי רצתי למשרדי הת״ש וראיתי :
ילד,שנראה לא מבוגר מגיל 15 לבוש מדים, עם גשר בשיניים. כמובן שלפני שחתמתי
על המסמכים תליתי אותו מהתחתונים על מסמר בקיר:) ahhhh smells like teen
spirit.
בכל
השבוע הרע הזה אני אכלתי לארוחת ערב טוסטים. אני מרגיש שאם אני יכניס לפה
עוד מוצר חלב אני אקיא ואם אני אכניס גבינה מותכת כלשהי אני יקבל התקף לב.
כרגע ככל היותר אני רואה שנותרה לי לא מעבר לשנה לחיות לפני ההתקף.
הצבא
גרם לי להיות בנאדם רשע, אבל לא ידעתי שזה יהפוך אותי לכזה רע בלי שאני
ישים לב. אני אשכרה התחננתי שיוציאו אותי לניחום אבלים של אבא של מישהו
שאני לא מכיר ולא קשור אליי, רק כי הוא גר איתי באותה העיר ואחרי זה אני
יוכל לחתוך הביתה.
״תראה מוטי, הבנאדם קיבל מכה קשה, אני חייב לצאת ולנחם אותו, זה המעט שאני יכול לעשות!״
מה עובר עליי?!?!?!
כל מיני תובנות שהגעתי אליהם בימים האחרונים:
שאבא שלי ירצה לקרוא בשמי הוא תמיד יעבור בין כל השמות של הילדים שלו, למרות שישלי רק שתי אחיות.
נראה
לי שגם כשאני יהיה בן 40 נשוי פלוס שלוש הדודות יחמיאו לי על כמה שגדלתי
כשניפגש באירועים. יש מצב שאני ממשיך לגבוהה, גם בגיל 21?
אין דבר שעושה לי יותר טוב מלקום בבוקר בלחץ, ולגלות שיש לי עוד שעה לישון.
ולקינוח,
חרא עם צימוקים. בדרכי הביתה מהבסיס, האמא הנחמדה הזאת החליפה לתינוק שלה
חיתול באמצע הרכבת מולי, ואפילו לא טרחה לעשות את זה בשירותים. למה לא יכלת לעשות
אקט אימהי יותר נחמד ולהניק אותו או משהו וככה גם אני הייתי נהנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: