לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי


Why hasn't someone sensible shot me yet?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2013

הפאלטה הגדולה של החיים שלי.


זה קרה לפני שנה.

 

אחרי שזה קרה לקח לי זמן להכיל את גודל המשמעות של הבעיה שקרתה. לא הצלחתי להישאר בבית. 

יצאתי החוצה וקניתי סיגריות אחרי חודש של הפסקה. עישנתי שלושה בשרשרת בפארק. חזרתי הביתה ואחותי ראתה אותי ושאלה אם הכל בסדר. שיקרתי ועניתי שכן. 

לא הצלחתי להירדם. זה רדף אותי כל הלילה. הלכתי לחדר של ההורים שהיו בחו"ל באותם ימים והלכתי לישון שם. לא הצלחתי להירדם, אז בלעתי 4 כדורים של אקמול במכה אחת, נרגעתי ונרדמתי. 

למחרת זה שוב התחיל לרדוף אותי. לא הצלחתי להישאר בבית. פשוט פסעתי הלוך חזור בצעדים והייתי פרנואיד. "מה אם מישהו יגלה את זה?" קול אחד בתוכי דיבר אל עצמי. "אף אחד לא יגלה, הסיכויים קלושים ביותר." קול שני המה בי. "עם העולם הקטן הזה.. הסיכויים שיגלו דווקא מאוד גדולים. והקטע שזה תמיד יהיה שם. מי שבמקרה יתבונן יראה את זה וידע על מה מדובר." 

 

אחרי עוד יום התחלתי להירגע. החלטתי לאזור אומץ והסתכלתי. וזה היה שם. ולא רק שזה היה שם, המון אנשים שאני לא מכיר ראו את זה. 

פאק! פאק פאק פאק פאק! 

שוב הפרנואידיות התחילה. ההורים שלי הספיקו כבר לחזור וישבתי עם אבא שלי ואחותי בסלון. למרות שלא היה לי תיאבון הכרחתי את עצמי לדחוף משהו לפה. חיממתי צלחת ובאתי לאכול אותה בסלון ושוב התחיל לי התקף פרנואיות. הפעם זה היה חסר שליטה. הצלחת נשרה לי מהיד ונשברה על הרצפה, ולפני שאבי ההמום הצליח להכיל מה שקרה התמוטטתי ונפלתי על הרצפה, תוך כדי ששיברי זכוכית חודרות לי לעור. אבי ההמום בקושי רב הצליח להרים אותי מהרצפה, ושאל מה לעזאזל עובר עליי בתדהמה. הצלחתי לפתוח את הפה אבל לא הצלחתי להוציא קול. הוא היה בשוק "תדבר אליי כבר!!!" הוא צרח עם כמעט דמעות בעיניים. "מה עובר עלייך??"  "ה..הכל בסדר." אמרתי והלכתי לשטוף את הדם בשירותים. 

 

בסופו של דבר, שחזרתי לשיגרה בבסיס וראיתי שהכל שיגרתי ואף אחד לא דיבר איתי על משהו מוזר, הצלחתי להתקדם הלאה ולהמשיך בקושי רב. בהתחלה זה היה קשה אבל שבוע עבר ועוד שבוע עבר ועוד חודש והבנתי שאף אחד לא יודע כלום וזה הכל אצלי. אחרי חודשיים אזרתי אומץ וסיפרתי לחבר קרוב והוא עשה פרצוף מודאג ואמר לי שהוא שמח שזה נגמר ככה ומקווה שמעכשיו אני ישמור על עצמי ולא יעשה יותר שטויות כאלה. 

 

כעבור שנה, אני מסתכל אחורה ולא שאני צוחק על זה אבל אני פשוט שמח שהכל מאחוריי. והלקח היחיד שלמדתי מכל הסיפור הזה זה שרק הזמן מרפא כל כאב וכל פצע.

נכתב על ידי , 12/10/2013 11:40  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של seagirl ב-1/1/2014 22:26



Avatarכינוי: 

בן: 33



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
46,201
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 20 פלוס , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHarvester of Sorrow אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Harvester of Sorrow ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)