דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

זה קרה לפני שנה.

אחרי שזה קרה לקח לי זמן להכיל את גודל המשמעות של הבעיה שקרתה. לא הצלחתי להישאר בבית. 

יצאתי החוצה וקניתי סיגריות אחרי חודש של הפסקה. עישנתי שלושה בשרשרת בפארק. חזרתי הביתה ואחותי ראתה אותי ושאלה אם הכל בסדר. שיקרתי ועניתי שכן. 

לא הצלחתי להירדם. זה רדף אותי כל הלילה. הלכתי לחדר של ההורים שהיו בחו"ל באותם ימים והלכתי לישון שם. לא הצלחתי להירדם, אז בלעתי 4 כדורים של אקמול במכה אחת, נרגעתי ונרדמתי. 

למחרת זה שוב התחיל לרדוף אותי. לא הצלחתי להישאר בבית. פשוט פסעתי הלוך חזור בצעדים והייתי פרנואיד. "מה אם מישהו יגלה את זה?" קול אחד בתוכי דיבר אל עצמי. "אף אחד לא יגלה, הסיכויים קלושים ביותר." קול שני המה בי. "עם העולם הקטן הזה.. הסיכויים שיגלו דווקא מאוד גדולים. והקטע שזה תמיד יהיה שם. מי שבמקרה יתבונן יראה את זה וידע על מה מדובר." 

אחרי עוד יום התחלתי להירגע. החלטתי לאזור אומץ והסתכלתי. וזה היה שם. ולא רק שזה היה שם, המון אנשים שאני לא מכיר ראו את זה. 

פאק! פאק פאק פאק פאק! 

שוב הפרנואידיות התחילה. ההורים שלי הספיקו כבר לחזור וישבתי עם אבא שלי ואחותי בסלון. למרות שלא היה לי תיאבון הכרחתי את עצמי לדחוף משהו לפה. חיממתי צלחת ובאתי לאכול אותה בסלון ושוב התחיל לי התקף פרנואיות. הפעם זה היה חסר שליטה. הצלחת נשרה לי מהיד ונשברה על הרצפה, ולפני שאבי ההמום הצליח להכיל מה שקרה התמוטטתי ונפלתי על הרצפה, תוך כדי ששיברי זכוכית חודרות לי לעור. אבי ההמום בקושי רב הצליח להרים אותי מהרצפה, ושאל מה לעזאזל עובר עליי בתדהמה. הצלחתי לפתוח את הפה אבל לא הצלחתי להוציא קול. הוא היה בשוק "תדבר אליי כבר!!!" הוא צרח עם כמעט דמעות בעיניים. "מה עובר עלייך??"  "ה..הכל בסדר." אמרתי והלכתי לשטוף את הדם בשירותים. 

בסופו של דבר, שחזרתי לשיגרה בבסיס וראיתי שהכל שיגרתי ואף אחד לא דיבר איתי על משהו מוזר, הצלחתי להתקדם הלאה ולהמשיך בקושי רב. בהתחלה זה היה קשה אבל שבוע עבר ועוד שבוע עבר ועוד חודש והבנתי שאף אחד לא יודע כלום וזה הכל אצלי. אחרי חודשיים אזרתי אומץ וסיפרתי לחבר קרוב והוא עשה פרצוף מודאג ואמר לי שהוא שמח שזה נגמר ככה ומקווה שמעכשיו אני ישמור על עצמי ולא יעשה יותר שטויות כאלה. 

כעבור שנה, אני מסתכל אחורה ולא שאני צוחק על זה אבל אני פשוט שמח שהכל מאחוריי. והלקח היחיד שלמדתי מכל הסיפור הזה זה שרק הזמן מרפא כל כאב וכל פצע.