דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

אז הסופ״ש מגיע וגם סיומו של השבוע חופש שהיה לי בבית.. 

אחרי שבוע שלם שפשוט ישבתי וחרשתי המון אפשר להגיד שהשבוע הזה היה נורא מועיל ויצא לי להתקדם המון בחומר ולחזור עליו. 

היום בת דודה שלי ביקשה ממני שאשאר עם הבן שלה כי היו לה המון סידורים בעבודה. הסכמתי ונסעתי אליה בבוקר, ולקחתי איתי את כל החומר תוך כדי שאני אומר לעצמי ״נו מה זה משנה ללמוד פה או בבית״.

אז טעיתי. מהשניה שהגעתי הילד הזה לא הפסיק להידבק לי לתחת, 

ניסיתי הכל! 

שמתי לו טלויזיה, נתתי לו במבה, נעלתי אותו בחדר (לקטן היה מפתח מוחבא בארון, מתוחכם מניוק) עד הרגע שנתתי לו לשחק לי בפלאפון. מהרגע הזה הייתה לי שעה מפנקת של שקט שהצלחתי ללמוד בה קצת.

אחרי השעה האגדית הזאת, אני שומע קולות מהמטבח, ניגשתי לשם בשקט, וקלטתי אותו מכרסם את העוגה שאמא שלו הכינה לאורחים היום בערב מתוך התנור. הקטע היותר משעשע היה שהוא טרף אותה עם הידיים, חפר בה בור ואכל בעיקר את הציפוי, ליקק את הידיים ודחף אותם שוב ושוב לתוך העוגה. ״נועם, מה לעזאזל אתה עושה?״ שאלתי.

הוא הסתובב אליי, ניסה למחות עם ידו את פיו המגואל בשוקולד ואמר לי ״לא אני אכלתי את העוגה״

עכשיו לך אתה תספר לעיראקית העצבנית הזאת את זה.

ועכשיו לנושא יותר אופטימי: עוד פאקינג 143 ימים למנאייק! הל יה! קשה לי כל כך להאמין שאנחנו כבר בפאקינג 2014. בשביל כל אחד אחר זו אמורה להיות שנה רגילה מין המניין, אך בשבילי השנה הזאת כל כך משמעותית - אני חושב שבחיים לא הייתי אופטימי לגבי שנה כלשהי כמו שאני אופטימי לגבי זו. 

CYA AROUND BITCHES!