השעון מצלצל בשעה שש וחצי בבוקר.
״קוצר! קוצר! קום כבר! אתה תאחר את הרכבת!״
״דיי כבר אמא, אל תעירי אותי. אין לי כוח ללכת לבית ספר. תגידי למורה שאני חולה.״
״מה בצפר? אתה בן 23 אוטוטו ועדיין אמא שלך צריכה להעיר אותך! יאללה קום כבר!״
לפעמים אני עדיין חי בסרט רע שאני באחת מהתקופות הקשות שצלחתי בחיי(כיתה ז׳, המעבר לתיכון החדש בכיתה ט׳ או הטירונות) ואני חולם שדברים שנורא הציקו לי אז וחשבתי שלא ייסגרו לעולם עדיין נמשכים.
קשה לי נורא להשאיר את הדברים בעבר ולהמשיך הלאה מכיוון שבסופו של דבר אני תמיד מוצא את עצמי חושב על הכיוון בחיים שבחרתי ואם לא עשיתי טעויות. בדיעבד אני בעצם לא מתחרט על שום דבר, אבל יכול להיות עדיין יכול להיות שבחירבה במסלול שונה בחיים הייתה מביאה לי תוצאה יותר טובה כיום, אבל מצד שני - יכול להיות גם שתוצאה עגומה יותר.
בהמשך לנושא הזה, אומרים שאם אי פעם יצליחו להמציא מכונה שמזיזה את הזמן אחורה, מספיק שנזיז אבן קטנה במלימטר לצד כדי לשנות את כל היסטוריית העולם לטווח הארוך. לכן מעניין כמה אנשים היו מתים או ניצלים אם לא הייתי פותח את הבלוג הזה בכלל.
יאב טביו מאט. כבר ארבעים דקות לחצות. המיטה קוראת לי.... לילה טוב גולשי ישראבלוג יקרים!