דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

אורז את החפצים

מחטט במגירות שלי. מוצא אפטרשייב משלהי שנת 2011. מוצא כיסויים לאייפון שממזמן הפסקתי להשתמש בהם. מנעול לתיק שקניתי ביום גיוסי, ואפילו פעם אחת לא השתמשתי בו. את הסטופר שקניתי לפסיכומטרי, מברשות שיניים ישנות. הצעיף של הפועל שתלוי על הקיר. המקרר שסחבתי אותו מהבית כדי להביא אותו לבסיס, הטלויזיה שגנבנו מהמשרד של הרס״ר תוך כדי צחוקים כל הדרך. 

הספה והשולחן ש״הורישו״ לי, הסוני פלייסטיישן ששברתי בטעות אחרי שהבקעתי גול בפרו ומשכתי את השלט. המזרנים העבים שגנבנו מהחדרים של הקצינים. כל כך הרבה מזכרות מ-3 שנים שעברו עליי. שלוש שנים שחירפנו לי את המוח, שלוש שנים שקיצרו לי את החיים בלפחות עשר, שלוש שנים של המון צחוקים, חוויות רעות בעיקר ומעט חוויות טובות. אני לא טיפוס ששוכח את כל הדברים הרעים שעברו עליי, וממהר להזכיר את זה על הדף הזה כדי לא לשכוח את זה. כל כך הרבה זמן חלמתי על הרגע שבו אני אארוז את הדברים שלי, אקח את הכרית, השמיכה והמצעים ופשוט אחזור הביתה.

אני לא יודע מה יהיה, איך יהיה ומי יהיה. אבל אני פשוט שמח שעברתי את זה. חישלתי את עצמי והפכתי לבן אדם כזה שונה. 

עם כל התחושות הטובות של העזיבה הקרובה, משהו בכל זאת צובט לי בלב שאני מסתכל על החצי ״הערום״ שלי בחדר. בכל זאת יש פה אנשים שהיה שווה להיות איתם, אנשים שלא היה כל כך נורא לחוות איתם את כל החרא שאכלתי. משהו בי אומר שאולי שאחרי שהצלקת תתגלד, אולי משהו בי יגרום לגעגועים לבצבץ, ויגרום אולי לחלק בלב שלי קצת לפמפם כל פעם שאזכר בחוויה מפה. 

עד לכאן.

שלכם, קוצר היגון שבקרוב חוזר הביתה.