לפעמים, אני מביט ימינה ושמאלה, מסתכל על האנשים שסובבים סביבי. לאו דווקא אנשים שאני מכיר.
אני מרגיש אאוטסיידר בטירוף.
לא אוהב ללכת עם הזרם, תמיד עוד מקטנות היה לי את הדחף לעשות תמיד דווקא ולעשות ההפך, גם אם זה יגרום לי לנזק.
העיקר תמיד לעשות מה בז' שלי, וגם כשאחרי חצי דרך אני מביט לאחור ומבין שטעיתי - אני תמיד אלך על הטעות עד הסוף. ובחיים לא אספר לאחרים שהתחרטתי, למרות שעמוק בתוכי אני מרגיש ככה.
כל החיים של כולנו די כתובים מראש, ואם מישהו סוטה ולו בדרך הכי קטנה מהשביל הידוע כולם אומרים "מה אתה משוגע?" "בשביל מה אתה עושה את זה?" אבל עמוק בתוכם, אין להם פשוט את הביצים לעשות שינוי בחיים של עצמם. מוכר זה נוח וקל.
לא מרגיש שייך לאיפה שאני נמצא. לפעמים אני מרגיש שאני משדר על תדר כל כך שונה מהסביבה.
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.
שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם
ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.
הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ
מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן
קיימת.
אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא
ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו
קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר
ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.
או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום
שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים
טובים מאלה שחי עכשיו.
וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום". (ע"ע)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: