דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

הזמן טס. הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני כמעט חצי שנה. בשיא הכנות מאז שהכריזו על סגירתו הלא פורמלית של ישרא לפני משהו כמו שנה וחצי פשוט די השלמתי עם זה שהוא הולך להיסגר והפסיק לבוא לי הצורך להגיע ולשפוך כאן. הבלוג הזה נפתח בתחילת שנת 2007, כשעוד הייתי ילד בן 15 שכל מה שעניין אותו זה כדורגל וסקס (לאו דווקא בסדר הזה), וקריאה בו בעצם מכניסה אותי לתוך מכונת זמן וירטואלית, שבה אני מצליח לראות את הדברים שהציקו/הטרידו/ריגשו/שמחו אותי באותם גילאים. 

די משעשע אותי לראות שממש פחדתי ממבחן בגרות במתמטיקה בשאלון 003, היום, כשאני עומד לסיים תואר ראשון בהנדסה. 

משעשע אותי לראות פוסטים מדוכאים מתקופת השירות חובה (שאודה על האמת, התקופה הזאת הכי מתועדת כאן) כשקיבלתי ריתוק וכל מה שרציתי באותה תקופה היה ללכת הביתה (ובבית לעשות את מה שאני הכי טוב בו, כלום ☺). 

אבל עם זאת, ישרא תמיד יישאר בליבי. גם עכשיו, כשאני בן 27 (ונושק ל28). אחת ל תמיד יקפוץ לי בראש האתר הזה ויש מצב שאכנס ואפשפש פה קצת, לראות אם עדיין יש פה תנועה, אם רוב הפוסטים ברשימת "העודכנו לאחרונה" הם של אנשים מעניינים עם תוכן או שזה פרסומות להשתלת שיער בטורקיה.

ואיתי? 

אני כבר יותר מ-8 חודשים בעבודה החדשה, מאז שהשתחררתי מהצבא (אחרי 3 חובה ו4 קבע) אני מרגיש משוחרר יותר, רגוע יותר. יחד עם זאת החיים לא השתנו מקצה לקצה כמו שכולם תיארו שהם הולכים להשתנות. אני עדיין קם בבוקר לעבודה בערך באותם שעות, ואני עדיין מתבאס לקבל מיילים וטלפונים מאנשים קבועים ומעצבנים.

אז נקווה לעוד שנים ארוכות שישרא יהיה פתוח, ושתמיד תהייה לי אופציה לצלול בעבר ולצחוק על הטימטום שלי.

צ'או