דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

פשוט תצפו בזה עד הסוף

שתי חורפים קודמים.

ירדתי מהאוטובוס באחת התחנות באיזור הדרום כשהיה בכוונתי לקחת אוטובוס אחר על מנת לקצר את הדרך. עשר דקות של המתנה בתחנה ופתאום רכב נעצר מולי וסימן לי להתקרב. התקרבתי. הנהג שאל אותי איך הוא מגיע לכביש שש. הסברתי לו. הוא אמר תודה רבה והמשיך לנסוע. הוא עשה פרסה וחזר ושאל אותי אם אני רוצה טרמפ. סירבתי.

הוא התקדם כמה מטרים, ונעצר. אחרי בערך עשרים שניות חזר אחורה וניסה להציע לי שוב להיכנס. שוב סירבתי. לאחר מכן הכל היה מהר מידי - הבנאדם שלף אקדח והכריח אותי להיכנס פנימה. נכנסתי.בפנים היה עוד בנאדם שישב מאחורה. הוא התחיל לנסוע ותוך כדי שאלתי אותו לאן הוא נוסע. הוא שתק.

לאחר עשר דקות של נסיעה רצופה ושתיקה. ידעתי שאם אני לא אעשה שום דבר על מנת להתנגד הסיפור שלי יהיה דומה לגלעד שליט. באמצע הכביש מהיר הרמתי לו את האמברקס והוא התנגש בבטון ההפרדה. הנהג נפגע. ניצלתי את ההזדמנות כדי לדפוק לנוסע ההמום שלצידי את הראש בחלון וברחתי משם.

אחרי הרבה חקירות ובלאגנים, אני הגעתי הביתה ונישקתי את האדמה שדרכתי עלייה. ידעתי יותר מתמיד שאני ניצלתי מהגורל הכי אכזרי שהיה יכול ליפול על בן אדם בעודו בחיים.

הסיפור הזה הוא סיפור של חבר קרוב שביקש ממני שאפרסם אותו בבלוג. לא חוויה אישית שלי.

לכל ציבור הנשים\גברים שפה שיש להם בן\בת זוג:

כמה פעמים, יוצא לכם לראות את הבן\בת זוג שלכם במשך השבוע? (לא שאלה שמיועדת לבני זוג שגרים ביחד)

ובמקרה ואחד מבני\בנות הזוג שלכם חיילים, כמה פעמים אתם מתראים? (במקרה שלא - אם בן\בת הזוג היו חיילים, כמה פעמים בשבוע הייתם מצפים להתראות בהנחה שהוא\היא משרתים בבסיס סגור רחוק מהבית?)