אירוע מעניין עם אקס מאוד ישן אי שם ביום שישי האחרון, תחילת סמסטר קיץ בגירסתו המלאה, לקום כל בוקר ב 6.30 לצאת ב7.15, לחזור בשמונה בערב, לעבוד בוקר היום, לשרוד בקושי עד סוף המשמרת, לחזור הביתה ולישון. הייתי כ"כ עייפה.

ולמרות שזה נחמד להציג א זה ככה, אני לא באמת סובלת. זה ממש נחמד לדעתי, לסימסטר קיץ יש את האווירה המיוחדת שלו, תחושה כזו של ביחד, והרבה יותר מוטיבציה ללמוד. אני מגלה אנשים חדשים שאני יודעת שאוכל להנות איתם בשנה שנותרה לנו(רק שנה). אני כ"כ שמחה שאני עושה את זה, זה פשוט לא יאמן. אין לי שום תחושה של חרטה או בזבוז. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכרה להתגייס עכשיו. בלי שמץ של ידיעה על מה הולך לקרות, איפה אני אשרת, האם אתקבל בכלל לתפקיד טוב, ומה יקרה אם לא. זה נורא שכל העתיד שלך בשנים הקרובות תלוי בחבורה של מטומטמים ממדור איתור, או איזה קצין מיון.

ובכלל, אני חושבת שבתוך תוכי אני פשוט שונאת חופש. תמיד יש מליון דברים לעשות, אנשים לפגוש, להספיק להספיק להספיק. ורוב הזמן מתבזבז בסוף על קביעת תוכניות, וכל מיני ריצות וסידורים ושטויות. תמיד מתאכזבים מזה שהחופש לא היה בכלל איך שרצינו  ואף פעם לא באמת מספיקים את מה שרוצים. חוץ מזה שאני לא מסוגלת לעבור יום אחד בלי לעשות כלום ולהשאר שפויה. צריך להוציא אותי לחו"ל או משהו בשביל שאני אוכל באמת לנוח.