honey, im home

"שמעתי שזו מחלה איומה" הוא אמר לי, "כמו התמכרות."

הנהנתי.

"וברגע שנדבקת, אין תרופה. זו מחלה שאין לה מוצא. היא משתלטת על כל נים ווריד בגופך, חודרת עמוק לתוך העצמות. מערפלת את המוח עד לחוסר תחושה, ולאחר מכן אתה מאבד פיקוד ונותן לה לעשות איתך כל מה שרק תרצה, לעשות ממך טיפש."

תיאוריו העלו בי זיכרונות רחוקים.

"ואז, אתה הולך אחריה בעיוורון עיניים, נותן לגליה החרישיים להציף אותך, ואתה כבר לא זוכר מתי הפסקת להתנגד לה."

"הוא כל-כך צודק..." לחשתי לעצמי, טובעת עוד ועוד בעבר. הוא תמיד היה טוב במילים.

"אבל אני? אני לא אפול ברשתה, אני לא ארשה לה להשתלט עליי כך, למכר אותי אליה..."

"זה בלתי אפשרי לא להדבק, כולם נדבקים, כל אחד בזמנו." אמרתי.

"לא אני." הוא נשמע בטוח.

"מה תעשה? היא רודפת את כולם. היא בכל מקום..." ניסיתי לערער את בטחונו.

"אני אקפוץ, אתחמק, ארוץ, ואתחבא. אני יעשה הכול בשביל שהיא לא תגיע אליי.

ואמות בידיעה, שאותי האהבה לא תפסה."