"זו לא את, זה אני."
נמאס לך לשמוע את המשפט הזה, למה כל קשר שלך נגמר באותה הצורה?
"אני חושב שאנחנו צריכים להתרחק, אולי רק לזמן מסוים, אולי לתמיד.
אני לא יודע... רק הזמן ידע לספר. אני רק רוצה שתדעי שלעולם לא אשכח אותך,
ואני עדיין אוהב."
שוב ושוב קראת את שורות האמייל הארוך שהוא שלח לך, הוא היה פחדן מדי בשביל להתקשר,
או לספר לך בפנים.
עוד דמעה מלוחה נזלה מעינייך, כאשר נזכרת בכל מה שחוויתם, ודאמ, חוויתם הרבה.
אך לא יכלת לנטור לו טינה, אפילו לא כעסת.
"את טיפשה" אמרת לעצמך,
"הוא לא רוצה אותך, ואת עדיין אוהבת?"
לא היית עצובה, ולא מאוכזבת.
הרגשתך לא הייתה ניתנת לתיאור.
"איזו אירוניה," חשבת,
כשנזכרת שמחר הוא ערב השנה החדשה.
את עדין זכרת איך נפגשתם, כן, את לעולם לא תשכחי.
איך הגעת לבית הספר ביום החג, בדיוק ביומה הראשון של השנה שעברה,
ומתנה קטנה חיכתה לך על השולחן.
היה מצורף פתק, בו הוא התוודה על כל רגשותיו, ולאחר הקריאה רצת לחפש אותו בכל חצר בית הספר.
כשמצאת אותו שניכם נסחפתם לנשיקה ארוכה.
והחזקתם מעמד, כן. אהבתם אפילו.
ופתאום, זה התמוטט. כמו לבנים קטנות מחומה שבניתם במשך כה הרבה זמן, במו ידיכם.
האם אלו היו הריבים הקטנים? או שמא היית כה תלויה בו, שלא שמת לב איך הוא מתרחק.
הגעת להחלטה.
בידיים רועדות חייגת את מספרו על השפורפרת הקרה,
וקולו המרגיע ענה מן הצד השני.
"שנה טובה." אחלת לו,
וניתקת בחיוך.
-שנה טובה לכולכם,
אני מקווה שכל אחת או אחד מכם ימצא את האהבה שלו בשנה הזאת.-
333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
