בזמן שחיכית בתחנה הישנה לאוטובוס שאיחר לבוא,
שטפו אותך זכרונות.
בעצם הדבר לא היה חדש לך, תמיד היו לך מין "פלאשבקים" מוזרים, כאשר ראשך היה ריק ממחשבות.
הזכרונות התחילו להתפרע.
ידעת שאת יושבת שם, על הספסל השבור , מתחת לגגון של התחנה שכמה בני נוער כנראה שרפו בליל אמש,
אך כל הריכוז שלך היה הרחק משם.
יכולת לראות את הכל שוב,
איך אבא הרים את היד על אמא.
את צרחת, כן, צרחת כל-כך חזק, שפחדת שהשכנים יזמינו משטרה,
ואז הוא יכאיב גם לך.
אמך התכנסה בתוך עצמה על הרצפה, לחייה הייתה שרוטה עד זוב דם.
את זכרת איך שנאת אותו באותו הרגע, איך קיווית שהוא ימות.
רצית להגן על אמא,
ויום אחד אפילו רצת במהירות אל קרש הגיהוץ שעמד בפינת החדר,לקחת את המהגץ המונח עליו, והנחתת מכה על עורפו.
כנראה שזה לא כאב לו במיוחד,כי את שאר היום בילית בחיטוי השריטות שהשאיר על ידייך.
קפיצה בזמן.
זכרון אחר תפס פיקוד, לא פחות מכאיב מקודמו.
כשחזרת הביתה מחברתך ביום ההוא, הרחוב היה שקט מן הרגיל.
עברת בשכונה החשוכה בה גרת, ושמעת שוב את צעקות השכנים.
בגן הקטן שבכניסה לשכונה ישבו כרגיל חבורה של נערים, שתו, אולי לקחו סמים.
זה לא התריע אותך במיוחד, היית רגילה.
לפתע אחד מהם צעק אלייך,"ילדה! בואי הנה!" הוא קרא.
כל החבורה התקרבה אלייך, הם התחילו לצחוק, לגעת.
את לא ממש זוכרת מה קרה הלאה, אבל כשקמת מהמדרכה הקרה, כל גופך שרוט ופגוע, ומכנסייך מופשלים עד למטה,
הרמת אותם מהר ורצת הביתה.
שוב קפיצה בזמן,שוב זכרון אחר מופיע אל מול עינייך, פותח צלקות עמוקות.
"מכוערת!"
הן צעקו וצחקו,
"רזונת!"
קראו לך בשמות גנאי.
חבורת הבנות האלו הייתה כה שנואה עלייך, שהן ממש התחרו על המקום הראשון עם אביך.
"לאן את בורחת, ילדת רחוב קטנה?" הן שאלו בקול לועג, רודפות אחרייך.
הגברת את קצב הליכתך, וכך גם הן.לאחר שהשיגו אותך, יצרו מסביבך מן מעגל, מצביעות וצוחקות.
אחת מהן תפסה את התרמיל שלך, שהיה קרוע ממילא, וזרקה אותו על הרצפה.
"תראו את הענייה הזאת, איזה תיק מכוער ומלא קרעים!"
חברתה שפכה את תכולת התיק על הרצפה, וחשפה ספרים שדפיהם הצהיבו מזמן, וכריכותיהם קרועות ומרופטות.
כל הבנות התחילו לצחוק בקול רם, בהתנשאות. דמעות עמדו בעינייך, ליבך התמלא כעס גדול ומרושע.
הפעמון נשמע בכל חצר בית הספר, והבנות חזרו לכיתה, משאירות אותך לבכות לבד בחוץ.
קול צפירת המכוניות הקפיץ אותך מן המחשבות, וראית את האוטובוס מתקרב סוף סוף.
כאשר נכנסת והתיישבת על אחד הספסלים, חשבת לעצמך:
"המורה הזו השתגעה, איך לאזעזל אני אמורה להכין את השיעורים שניתנו לנו היום?! מאיפה אני אמורה לדעת את כל זה?
אני רק בת 11."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
