"האם את יודעת איכן?" שאלת ילדה קטנה, בת חמש אולי, ששחקה עם בובות גדולות וסירקה את שיערן.
"מה איכן?" ענתה לך הילדה, עוד מבולבלת מן השאלה ששאלת.
"לא חשוב...." חייכת אלייה והמשכת ללכת.
כעבור זמן של הליכה מרובה ראית נערה יושבת לבדה על ספסל בגן הירוק והפורח, מדפדפת בעיתון נוער כל שהוא, שקועה בקריאה.
"האם את יודעת איכן?" שאלת אותה, מצפה לתשובה.
"איכן? על מה את מדברת...? איכן מי?" מלמלה הנערה בהיסח דעת.
המשכת ללכת, ליד גורד השחקים הגבוה עמדה אישה צעירה, כבת שלושים לא יותר, לבושה בחליפה עסקית, מנסה לעצור מונית.
ניגשת אלייה בהליכה מהוססת, מכיוון שהיא נראתה לך אישה מאד עסוקה, סוג של רובוט אנושי, חולת עבודה.
מכשירים רבים צלצלו זמזמו ורטטו בתיקה, והיא כיבתה הפעילה, וענתה לכל הקריאות.
"האם את יודעת איכן?" שאלת אותה בקול חלש ומפוחד, כמעט בלחישה.
"דיברת אליי?" שאלה.
"חזרי על דברייך בבקשה, לא שמעתי מה אמרת." אמרה בעודה מקישה על לוח גדול של מכשיר מסויים באצבעה.
"האם את יודעת איכן?" שאלת, כבר בקול בוטח יותר.
"איכן מה? על מה את מדברת? הפסיקי בבקשה לבזבז את זמני!"
המשכת ללכת, רגלייך כבר עייפות. כל צעד ארך לך יותר ויותר זמן, והדרך נראתה כאילו לעולם לא תסתיים.
ברחוב שקט אחד, בשכונה מוארת ומסודרת, אחת מהשכונות האלה 'כמו שרואים בסרטים' ישבה בחצר ביתה הקטן אישה קשישה,
סורגת בחוטי צמר דהויים.
"האם את יודעת איכן?" שאלת אותה, מתקרבת ומגבירה את קולך, חוששת פן היא לא תשמע.
הקשישה הרימה את ראשה מן מלאכת הסריגה, והניחה את החוטים בצד הכיסא עליו ישבה.
"ראי, הביטי, האם את יודעת לאן את הולכת?
מה את מחפשת, מהן באמת המטרות?
ראי את ידייך, מקומטות ויבשות. שיערך לבן ודליל, עורך כל כולו מלא בקמטי זקנה.
אני בטוחה שגם רגלייך כבר עייפות, שחוקות מרוב הליכה." אמרה.
הרמת אלייך את כף היד, והופתעת לגלות שהיא מקומטת, יבשה.
נגעת בשיערך וקירבת אותו אל עינייך, הוא אכן היה לבן ודליל.
ליבך הלם החוזקה, היית אבודה. מה עשית כל הזמן הזה? איך הכל זז כל-כך מהר? הרי רק לפני כמה ימים שאלת את חברתך ששחקה עם בובה גדולה במגרש המשחקים, אם היא יודעת איכן.
"כל חייך בילית בחיפוש, אחרי משהו שלא קיים. השקעת את כל כולך למין מרדף מטורף, שלא נשא שום פרי.
את ממש גיבורה, את יודעת? דבריהם של אחרים לא השפיעו עלייך, את המשכת במסע שלך, אולם אל אותו מקום שלא קיים, אך המשכת.
שאלת אותי כה המון פעמים את אותה השאלה, אך לא עניתי לך אפילו לא פעם, חשבתי שתביני בעצמך.
הרשי לי לענות לך, אם כי לאחר זמן רב, על כל אותן השאלות ששאלת אם השנים;
איכן שתהיי, זהו המקום.
מה שתעשי, תאמיני במעשייך.
כל שתחלמי, עבדי להגשימו.
איכן שתהיי, זהו המקום, ללא שאלות מיותרות. רק את, איתך ועם עצמך."
זמן רב עמדת שם, בוהה באישה הקשישה והחכמה, שכנראה עם השנים רכשה יותר ויותר חוכמת חיים, בינה.
לפתע ניאורו עינייך בניצוץ של הבנה, שפתייך היבשות התעגלו למין חיוך של אושר.
"איכן שאהיה, זהו המקום. ללא שאלות מיותרות. רק אני, איתי ועם עצמי." מלמלת, והתיישבת ליד הקשישה הזו, שליוותה אותך כל השנים.
זהו המקום. זו את.
____________
נועד לתחרות הסיפורים בבלוג הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
