הנה את יושבת שוב על הכיסא הרועד, ליד שולחן העבודה הגדול.
מנסה לכתוב, לשפוך ים של רגשות על דף פוליו לבן.
הוא שכב על השולחן בשקט, כמו מחכה לשמוע מה יש לך לומר.
בזמן האחרון הדף הזה מגלם דמות חשובה בחייך, לא?
הוא היחיד שלא יעביר ביקורת על המילים שלך, לא יעיר על המחשבות, גם לא יהיו לו עצות או פתרונות,
אבל בשבילך זה הצד החיובי.
הנה את יושבת על הכיסא הרועד, ליד שולחן העבודה הגדול.
מנסה לכתוב, לשפוך ים של רגשות על דף פוליו לבן.
מחברת אותיות למילים, מילים למשפטים.
כעבור זמן מה פסקאות ארוכות של מחשבות נחו על השורות.
את מטבלת את הכתיבה, מוסיפה קמצוץ של תוכן.
מערבבת עם מסר, ואולי כמה מיליגרמים של דמעות.
הנה את יושבת על הכיסא הרועד, ליד שולחן העבודה הגדול.
מנסה לכתוב, לשפוך ים של רגשות על דף פוליו לבן.
מסתכלת לרגע מסביבך, על הארון החום מונחות בובות הפרווה הגדולות שלא הסכמת לנטוש, גם כשגדלת.
בפח הברזל שעמד מתחת לשולחן הצטברה ערימת דפים.
עשרות קטעים מקומטים, מילים שהתבזבזו.
הנה את יושבת על הכיסא הרועד, ליד שולחן העבודה הגדול.
מנסה לכתוב, לשפוך ים של רגשות על דף פוליו לבן.
אין לך השראה,לא כרגע.
"זה לא היום שלי." לחשת לעצמך בשקט,
בעודך זורקת עוד דף לפח.
עוד טיפה בים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
