הסיפור הזה הוא סיפור לתחרות הסיפורים בבלוג :http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694
-
"הסתער!" שמעת את הצעקה שהעירה אותך משנת ישרים.
קורים דמיוניים של חלומות עוד בצבצו מבין עינייך, החצי עצומות.
פיצוץ אדיר נשמע לפתע, ואת קמת מן המיטה במהירות ורצת אל החלון בחשש.
הסטת את הוילון הדהוי, שלא כובס עוד מאז נובמבר, תחילת המלחמה.
כשהתבוננת החוצה נגלו אלייך מראות נוראים. עשרות גופות שרויות מדממות על האדמה ספוגת הדם,
ילדים רצים בהיסטריה אל הוריהם, המבוהלים לא פחות. זקנים מנסים ללכת כמה שיותר מהר ולהגיע למקום מבטחים, כל זאת בזמן שהחיילים התוקפים מטילים פצצות ויורים לכל עבר, לא חסים על איש.
"אמא! אמא! איכן את?!" שמעת את ילדתך בוכה בחדרה, מיהרת לגשת אליה. מצאת אותה מתחבאת על מיטתה מתחת לשמיכה הישנה, מחבקת את בובתה היחידה והאהובה, ובוכה מפחד.
"שוב הפיצוצים, אמא! מתי כבר כל זה יעבור?" התבוננה בך בעיניים צמאות לחופש.
"אני כל כך רוצה לצאת החוצה, אמא. נמאס לי להיות כלואה פה, נמאס! ולמה אבא עוד לא חזר?"
"אבא יהיה בסדר, חמודה, אני בטוחה." לא היה בך את האומץ לספר לה את האמת.
"בקרוב כל זה יסתיים, חמודתי, ילדתי." אמרת ונישקת את לחייה הרטובות מדמעות.
"ובינתיים, הפסיקי לבכות. בואי, נלך להתחבא. אני חוששת שהם שוב יכנסו אל ביתנו, מתוקה, ועדיף שלא ימצאו אותנו כאן." לקחת את ידה המפוחדת והובלת אותה אל מקום מחבואכן.
נכנסתן אל חדר השינה שלך, ופתחת את ארון העץ שעמד בפינה.
כשהזזת הצידה את המעילים הארוכים שהיו תלויים, ואת כל בגדיו של האב שכנראה כבר לא ישוב, נגלה אלייך אותו חור גדול בקיר.
את החור הזה עשית במו ידייך, מתוך דאגה, או פאניקה, את כבר לא זוכרת למה. כשהתחילה המלחמה הדבר היחיד שחשבת עליו היה: כיצד להסתיר את ביתך?
כנראה בזמנו הרעיון הזה נראה הגיוני.
שתיכן נכנסתן אל תוך החדרון הקטן הזה, מחכות בפחד. ידעתן ששתי האפשרויות היחידות היו או רעש פיצוץ גדול, או דממת מוות.
לפתע שמעתן את דלת הכניסה השחורה נפתחת בחריקה רמה, וצעדים מהירים ונחושים מתפזרים בכל רחבי הבית, מחפשים, צדים. כמו נצים שצדים את טרפם חיפשו החיילים האויבים שפלשו לביתכן אחר מישהו להרוג, להשמיד.
כעת שמעת בבירור שהם נכנסו אל חדר השינה, אחד החיילים עבר במהירות, ודפק בטעות עם מרפקו על דלת הארון.
"היי! בואו לכאן! נדמה לי שמצאתי משהו, הארון ההוא חלול!" צעק החייל בקול ומייד הצטרפו אליו חבריו, מחכים באקדחים טעונים.
לא היה לך זמן לחשוב, או להרהר יותר מדיי. ידעת שהיא הדבר החשוב ביותר בעולם, היא, היא, היא, היא חייבת לחיות!
"ביתי, אהובתי" מלמלת במהרה.
"הבטיחי לי שלא תצאי מפה, עד שלא תשמעי אותם הולכים! הבטיחי! לא משנה מה יקרה, את שומעת?"
"אני מבטיחה אמא, מבטיחה..." היא יבבה בלית ברירה.
"כשתשמעי שהם הלכו, רוצי מהר אל בית השכינה, היא תסתיר אותך, אין בי ספק. הבנת, ביתי?"
"כן אמא, כן.... " יבבה שוב בהסכמה מהולה בפחד.
אני אוהבת אותך, את תחיי, אני יודעת את זה, את תחיי." אמרת ונישקת לה.
הילדה המבולבלת הסתכלה עלייך בעיניה הגדולות, כמנחשת מה עומד לקרות.
פתחת את דלת הארון, ויצאת החוצה, בצאתך הסטת את המעילים, כך שיסתירו את הפתח אל החדרון, וסגרת את דלת הארון. בשנייה בה יצאת אחד החיילים קרא קריאת ניצחון, וקול ירייה רמה נשמע בחלל החדר. הדבר האחרון ששמעת, לפני שהרגשת את הכאב המפלח, היה בכייה השקט של ילדתך.
"אני אחייה, אמא." היא בכתה בשקט.
נפלת על הרצפה ברעש, והחיילים רצו החוצה, מאושרים ועטים על הטרף הבא.
בשניות בהם גססת, בשניות בהם עוד יכולת להניע את שפתייך מלמלת "זה בסדר ילדתי, את תחיי."
וליבך הפסיק לפעום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
