לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

honey, im home


You are, you are, you are, you are You are,you are And nothing else compares

Avatarכינוי:  גברת גיבנת.

מין: נקבה

MSN:  dont need you

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2008

קטנה-גדולה.


בזמן שחיכית בתחנה הישנה לאוטובוס שאיחר לבוא,

שטפו אותך זכרונות.

בעצם הדבר לא היה חדש לך, תמיד היו לך מין "פלאשבקים" מוזרים, כאשר ראשך היה ריק ממחשבות.

 הזכרונות התחילו להתפרע.

ידעת שאת יושבת שם, על הספסל השבור , מתחת לגגון של התחנה שכמה בני נוער כנראה שרפו בליל אמש,

אך כל הריכוז שלך היה הרחק משם.

 

יכולת לראות את הכל שוב,

איך אבא הרים את היד על אמא.

את צרחת, כן, צרחת כל-כך חזק, שפחדת שהשכנים יזמינו משטרה,

ואז הוא יכאיב גם לך.

אמך התכנסה בתוך עצמה על הרצפה, לחייה הייתה שרוטה עד זוב דם.

את זכרת איך שנאת אותו באותו הרגע, איך קיווית שהוא ימות.

רצית להגן על אמא,

ויום אחד אפילו רצת במהירות אל קרש הגיהוץ שעמד בפינת החדר,לקחת את המהגץ המונח עליו,  והנחתת מכה על עורפו.

כנראה שזה לא כאב לו במיוחד,כי את שאר היום בילית בחיטוי השריטות שהשאיר על ידייך.

 

קפיצה בזמן.

זכרון אחר תפס פיקוד, לא פחות מכאיב מקודמו.

 

כשחזרת הביתה מחברתך ביום ההוא, הרחוב היה שקט מן הרגיל.

עברת בשכונה החשוכה בה גרת, ושמעת שוב את צעקות השכנים.

בגן הקטן שבכניסה לשכונה ישבו כרגיל חבורה של נערים, שתו, אולי לקחו סמים.

זה לא התריע אותך במיוחד, היית רגילה.

לפתע אחד מהם צעק אלייך,"ילדה! בואי הנה!" הוא קרא.

כל החבורה התקרבה אלייך, הם התחילו לצחוק, לגעת.

את לא ממש זוכרת מה קרה הלאה, אבל כשקמת מהמדרכה הקרה, כל גופך שרוט ופגוע, ומכנסייך מופשלים עד למטה,

הרמת אותם מהר ורצת הביתה.

 

שוב קפיצה בזמן,שוב זכרון אחר מופיע אל מול עינייך, פותח צלקות עמוקות.

 

"מכוערת!"

הן צעקו וצחקו,

"רזונת!"

קראו לך בשמות גנאי.

חבורת הבנות האלו הייתה כה שנואה עלייך, שהן ממש התחרו על המקום הראשון עם אביך.

"לאן את בורחת, ילדת רחוב קטנה?" הן שאלו בקול לועג, רודפות אחרייך.

הגברת את קצב הליכתך, וכך גם הן.לאחר שהשיגו אותך, יצרו מסביבך מן מעגל, מצביעות וצוחקות.

אחת מהן תפסה את התרמיל שלך, שהיה קרוע ממילא, וזרקה אותו על הרצפה.

"תראו את הענייה הזאת, איזה תיק מכוער ומלא קרעים!"

חברתה שפכה את תכולת התיק על הרצפה, וחשפה ספרים שדפיהם הצהיבו מזמן, וכריכותיהם קרועות ומרופטות.

כל הבנות התחילו לצחוק בקול רם, בהתנשאות. דמעות עמדו בעינייך, ליבך התמלא כעס גדול ומרושע.

הפעמון נשמע בכל חצר בית הספר, והבנות חזרו לכיתה, משאירות אותך לבכות לבד בחוץ.

 

קול צפירת המכוניות הקפיץ אותך מן המחשבות, וראית את האוטובוס מתקרב סוף סוף.

כאשר נכנסת והתיישבת על אחד הספסלים, חשבת לעצמך:

"המורה הזו השתגעה, איך לאזעזל אני אמורה להכין את השיעורים שניתנו לנו היום?! מאיפה אני אמורה לדעת את כל זה?

אני רק בת 11."

 

נכתב על ידי גברת גיבנת. , 28/1/2008 19:44  
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בר-בכובע ב-14/11/2008 17:09
 



אם אלה החיים-תחייה.


"אם אלה החיים,תחייה"

היא אומרת.. אתה לא מאמין.

אך ידייך כבולות, אתה רואה אותה עוזבת, מתלבשת מהר ומתניעה את המנוע המרעיש.

שותה לגימה אחרונה של קפה חסר טעם, ומניחה את הכוס בכיור.

תמיד ידעת שהיא היתה אובססיבית לסדר.

"צחוק הגורל,מה שנקרא." חשבת בלב...

כבר לפני כמה חודשים הרגשת את הקיר הזה מפריד ביניכם, מין ריחוק מצידה.

אם אלו היו הנשיקות הקרות, או המילים החסרות מתוכן.

 

"אני עוזבת." היא אמרה.

"אתה חייב להבין, אני מרגישה כבולה.

אני כלואה בקשר הזה, הכל כלכך מובן מאליו... "

 

"אני מבין." מלמלת בקול חנוק, ללא כל הבנה.

 

"אל תדאג, החיים נמשכים, אתה תמצא מישהי טובה ממני."

היא ניסתה לעודד אותך, בעודה כופה על עצמה חיוך עצוב.

 

 

 

כבר עברו שנים, והתחתנת. גרת בדירה מרווחת במרכז, ועבדת בעבודת חלומותייך.

היא צדקה, מצאת מישהי טובה יותר.

אך את הגופייה שהשאירה בטעות בארונך, לא זרקת.

 

"אם אלה החיים, תחייה."

 

-

 

ככה זה באהבה, אל תשאל שאלות מיותרות. כי כל מילה יכולה להפריד בין טוב-לאבדון.

 



 

נכתב על ידי גברת גיבנת. , 20/1/2008 13:33  
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טולקי (: ב-31/10/2008 14:40
 



אומץ, או פחדנות.


 

הכבוד שרחשו לך היה בלתי מעורער,

התפרסת בכל האזור כהלוחמת החזקה ביותר, הגיבורה.

עד היום הם מבקרים בקברך פעם בשנה.

בוכים, מתאבלים...

הם זוכרים איך יצאת לקרב, מגינה על כבוד העם, על כבודך.

לא היית מצויידת בציוד הלוחמה הטוב ביותר, ולא היה  לך נסיון,

אך יצאת, וכמובן,

הובסת.

הרי הם היו מנוסים יותר, מצויידים יותר.

 

דמך, שנשפך בשדה הקרב, הצמיח לפי האגדה פרחים גדולים ואדומים, כמה שנים אחרי המלחמה.

"שדות הגיבורים", הם קראו למקום, אך את לעגת להם מלמעלה.

השם שיצא לך, כל האבל הזה על מותך, כל האהדה הזו אלייך, נראתה לך מגוחכת, כאילו אין בה מן ההגיון.

אולי כי רק את ידעת, עד כמה את פחדנית, ההפך הגמור והמוחלט מכל הדימוי הזה שנוצר לעיניהם.

 

את ידעת שנחשבת שלאמיצה- רק כי פחדת לברוח.

 

 

-

 

אומץ הוא דבר יחסי, ולאגור אותו זה לא קל. אך ברגע שאגרתם מספיק אומץ, נצלו אותו,

כי רק הבדל דק מפריד בינו לבין הפחדנות.

 

לאחרונה נאלצתי לאגור אומץ לשווא, זה לא נעים כלכך , אבל משחרר.

אני גאה להגיד, שלא עברתי את גבול הפחדנות.

 

33>

 



 אה כן, ותודה על כל התגובות, באמת מחמם את הלב, עכשיו שאני כלכך צריכה את זה.

 

נכתב על ידי גברת גיבנת. , 12/1/2008 15:10  
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של 99% אנה. ב-20/1/2008 13:25
 



היומן שלו, היומן שלה.


היומן שלה:

בשבת בערב הוא היה מוזר. קבענו להפגש בבר לשתות משהו. כל אחה"צ הייתי בקניות עם חברות, וחשבתי שזה באשמתי, כי איחרתי קצת, אבל הוא לא אמר כלום. השיחה בינינו הייתה דלה, אז הצעתי שנלך למקום שקט יותר, כדי שנוכל לדבר יותר בנחת. הלכנו למסעדה והוא המשיך להתנהג מוזר. הוא כאילו לא היה, ניסיתי לעודד אותו,  והתחלתי לתהות אם זה באשמתי או שיש סיבה אחרת להתנהגותו. שאלתי אותו והוא אמר שזה לא קשור אליי. אבל לא השתכנעתי. בדרך הבייתה, באוטו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו מאד והוא רק חיבק אותי ושתק. אני לא יודעת להסביר את ההתנהגות שלו, כי הוא לא אמר לי בחזרה שהוא אוהב אותי, בעצם הוא לא אמר כלום, ואני דאגתי יותר ויותר.

הגענו הביתה וחשבתי שהוא רוצה לעזוב אותי, לכן ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא רק הדליק את הטלוויזיה וישב לראות אותה במין ריחוק, כאילו כדי לתת לי להבין שהכל נגמר בינינו. בסוף התייאשתי ואמרתי לו שאני הולכת למיטה. אחרי בערך עשר דקות הוא בא, ולהפתעתי נענה לליטופים שלי, ושכבנו.

אבל הוא המשיך להיות מרוחק. רציתי לפתוח את הנושא, לדבר איתו בהקדם, מייד, אבל הוא נרדם. התחלתי לבכות ובכיתי עד שנרדמתי. אני לא יודעת מה לעשות. אני כמעט בטוחה שהוא חושב על מישהי אחרת.

חיי הם אסון אמיתי.

 

היומן שלו:

היום ברזיל הפסידה. לפחות היה לי זיון.

 

 

אני רק מקווה שאני לא הולכת לעשות את השגיאה הענקית הזו.

שהוא לא כזה.

 

3>?

 



אה כן, ותודה לכם על כל התגובות בסיפור שעבר.

עשיתם לי ת'יום.

נכתב על ידי גברת גיבנת. , 7/1/2008 18:04  
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של 99% אנה. ב-29/1/2008 21:57
 



לדף הבא
דפים:  

27,472
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגברת גיבנת. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גברת גיבנת. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)