כיף לדבר איתך לפעמים, על משהו שבאמת חשוב לדבר עליו.
אמרתי לך שאני נקרעת בין שני העולמות.
אחד כלכך מושך, זוהר אפילו, האנשים הם ה-אנשים.
מי אמר? עצוב אני כותבת את זה ככה.
הכל שם דיבורים, מי היה עם מי... מה קרה להוא... ולמה ההיא לא פה.
כלכך הרבה אנשים נמצאים שם, אבל אף אחד לא שם לב אם אתה לא שם.
ובתוך החבורה הענקית הזו, מי באמת מעריך אותך? 4 -5 אנשים?
אז למה שווה להיות שם? רק כי "כולם" שם? עצוב שאני כותבת את זה ככה.
והשני, הקבוצה הקטנה, 4-5 ילדים שבאמת מעריכים אותך, וכיף לך איתם, באמת. אם אתה לא שם הם שמים לב, אכפת להם, ולא הכל רכילויות ודיבורים.
אבל? זה בחוץ.
זה מהצד, זה לא עם "כולם", זה קצת מרוחק.
ההבדלים שם חוגגים, אפילו בדברים קטנים ושטחיים כמו לבוש, וזה כלכך עצוב שאכפת לי.
כלכך עצוב שאני לא מצליחה לשלב, אפילו אם אני רוצה. מאד רוצה.
אני רואה אותך בבצפר, ואותך בצופים, וזה עושה לי משו, כמובן.
למרות ש"אתה- אתה " משוייך בקבוצה הקטנה,
ו.... אעהאעהאעה#$!!!!%^&@!
אני מרגישה פטתית כלכך בגלל זה שאכפת לי, כי זה לא אמור להיות.
אבל... אין, זה פשוט עצוב.
תמיד חושבת שיכול להיות משהו יותר טוב, למרות שאף אחד לא הבטיח לי זאת. תמיד חושבת שהאלטרנטבה טובה יותר, אבל אני בעצמי אפילו לא מאמינה לזה.
צריך ללמוד לשלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
