התבוננת מהחלון של בית הקפה הקטן בו ישבת, לוגמת תה מר מכוס גדולה.
טיפות הגשם כאילו שטפו את הזכוכית מבחוץ, למרות שבפנים היה חם ונעים.
זה היה גשם נהדר, הוא בישר את בואו של האביב. זה היה אחד מהגשמים האחרונים האלו, המרעננים.
דחף גדול פרץ בך לצאת החוצה, רצית להרגיש את הטיפות על עורך. להתענג על ניחוח החורף, דקה לפני שהוא אומר שלום.
השארת כמה מטבעות על השולחן, ויצאת בהליכה מהירה.
הלכת לך בין הרחובות השקטים, הריקים מאדם. אורות חלשים דלקו בבתים, והשתקפו על המדרכות האפורות.
פנסי הרחוב עמדו בשורה וביצעו את עבודתם. מכוניות בודדות עברו בכבישים, מקימות רעש גדול ומשפריצות לכל עבר.
ולפתע -נזכרת.
הדבר כאילו הכה בך כמו ברק, מפלח את מחשבותייך, מכוון אותן למקום אחר.
הרגשת כה רע, אולי אפילו הרגשת אשמה, אך כבר לא היה זמן.
התחלת לרוץ, הגשם התחזק והטיפות דחקו בך למהר.
תגבירי את הקצב, מהר יותר, מהר יותר, מהרי!
את חייבת להספיק, פשוט חייבת.
את עוד דקה בבית, הרחובות כבר החלו להראות מוכרים.
אך אסור לוותר, לא עכשיו.
אל תתני למראות הידודתיים להאיט אותך!
עוד קצת, רק דחיפה אחרונה, את כמעט בבית.
רק עוד קצת...
לפתע הגשם החל להחלש, והעננים האפורים והמאיימים התפזרו וגילו את השמש החמה, המלטפת.
כבר היית כולך רטובה, ומגע הקרניים חימם אותך, הרגיע.
עצרת במקומך, לריצה המגוחכת הזו כבר לא הייתה משמעות.
ידעת שהזמן אוזל, אך נשארת אדישה.
ולפתע- שחכת.
חבל שהגישה שלנו, יכולה לשנות הכל. אנחנו יכולים לשכוח את הדברים הכי חשובים, אם טוב לנו באותו הרגע.
ברגעים הכי חמים, שוחכים את המצוקות, רק חבל שאחר כך הן קופצות עלינו כמו מפלצות מן החשכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
