גם בקטע הזה נועד לתחרות הסיפורים בבלוג הזה.
:
"שימו לב! כל הצנחנים מתבקשים להגיע לאוהל 31 במהירות!"
נשמעה הקריאה הרמה בכל רחבי הבסיס.
מירי וחברותיה בדיוק ישבו בחדר האוכל המלוכלך ואכלו את ארוחת הצהריים שלהן, כשהקריאה נשמעה, והן נאלצו לרוץ במהירות אל אוהל 31, כמו כל שאר הצנחנים.
כשהגיעו לשם מפקד היחידה כבר עמד במתח וציפה להם, תווי פניו הנשריים שיוו לו מראה של ציפור גדולה ומאיימת, לעומת עיניו שהיו רכות אך למודות מלחמות וכאב.
לאחר שכל הצנחנים התרכזו סביבו במין גוש, הוא התחיל את דבריו.
"כרגע נמסר לנו מהכוחות בשטח שהאויב עומד לתקוף, והוא קרוב מתמיד. הם עומדים שם ליד הגבול, ומתחבאים, מחכים להזדמנות לתקוף. מה שעליכם לעשות הוא לעלות למסוק שיגיע מייד, לצנוח לידם ולהתחיל בקרב. האם זה מובן?" שאל.
"כן המפקד!" ענו הם בקול אחד, בעודם רצים חזרה אל המחסן, לוקחים את המצנחים, ומתכוננים להעמיסם על המסוק.
המסוק הגיע לאחר כמה דקות, ואחד אחד עלו החיילים, חוששים, אך מרוכזים.
כשהמסוק המריא השתררה אווירת פחד ומתח , שהופגה רק כשהמפקד החל לחלק תפקידים והוראות בקולו העבה. הם התקרבו אל נקודת הצניחה, ונתגלו אליהם מראות מלחמה נוראיים, מכך ניחשו שכנראה חיילים אחרים כבר הגיעו לשם לפניהם, מנסים להביס את כוחות האויב, אך לא נראה שהם מצליחים.
מירי הייתה האחרונה שהייתה אמורה לצנוח, והדבר הרגיע אותה במקצת, אך עורר גם דאגה גדולה לחבריה וחברותיה שצנחו ראשונים.
דלת המסוק נפתחה, והצונח הראשון, רמי, כבר עמד מוכן.
"בהצלחה לך." איחל לו המפקד, אך רמי רק הנהן, וקפץ. לאחר שניות אחדות מצנחו נפתח ואפשר לו לנחות נחיתה רכה יחסית, ולהתחיל להלחם.
אחד אחרי השני החלו לצנוח חברי היחידה, אחדים בחשש, אחדים מוכנים לכל אשר יבוא, ואחדים שצנחו בלית ברירה.
רק מירי וחברה אודי נשארו על המסוק, כשהוא התחיל לפתע להתנדנד מצד אל צד, ולרעוד קלות.
"מה זה? מה קורה?" שאל המפקד את הטייס, שהיה לבן כסיד ונראה חסר אונים.
"המפקד! האם איש לא מילא את מיכלי הדלק לפני שהמראנו?" שאל בפאניקה.
המפקד שתק שניות אחדות.
"אתה לא יכול להשתלט בדרך כל שהיא על המסוק? קדימה תנסה! " צעק המפקד פקודה מעורבת בתחנונים, שכנראה התחיל בעצמו להילחץ, ונזכר בעובדה שברשותם רק מצנח אחד.
"אי אפשר, המפקד... אי אפשר... הדלק אוזל ואני חושש שהמסוק פשוט יתרסק בעוד דקות אחדות." אמר הטייס, ממלמל מפחד.
מירי, אודי, המפקד והטייס התבוננו ארבעתם במצנח היחיד שנשאר שכוב על רצפת המסוק.
אף אחד מהם לא העז לבטא בקול את הדילמה הענקית שהם ניצבו בפניה, אף לא בלחישה.
הרעידות התחזקו.
"אם מישהו עוד יוכל להנחית את המסוק, הרי זהו אני. אני לא אקח את המצנח...." לחש הטייס בקולו הרועד וויתר על אפשרותו היחידה להינצל, כי ידע שסיכוייו לחזור אל הארץ בין החיים אפסיים.
"עברתי כבר הרבה מלחמות, כל כך הרבה...." התחיל המפקד למלמל לפתע משפטים קטועים.
"אני לא אקח, לא אקח... אני... המסוק..." הוא הרכין את ראשו ולאחר שניות אחדות הרים מבטו ואמר בקולו שחזר לפתע לטון המוכר, העבה והפוקד.
"עדיף לפקפק במוות, ולמות כמו גיבור, מאשר לחיות כגיבור שפקפק במותם של אחרים, לא?"
ממשפטו הבינו שלושת האחרים שהוא לעולם לא ייקח את המצנח.
אודי ומירי הסתכלו עמוק-עמוק אחד לתוך עינייה של השנייה, בינתיים, המסוק כבר התקרב אל הקרקע, זו בהחלט הייתה ההזדמנות האחרונה.
"איני יכול להפקיר אישה, גבוהה בשמיים, במסוק שעומד להתרסק. קחי את המצנח, בבקשה ממך מירי, תיקחי אותו, בבקשה...." אמר אודי בעיניים דומעות שלא זזו מאותה נקודה בתוך עינייה של מירי.
"אתה חייב לקחת את המצנח, אינני יכולה להלחם. אני בקושי מסוגלת להחזיק את הנשק, ואנחנו כולנו נקלענו לפה במטרה אחת, אתה יודע... להציל את ארצנו, זהו החשוב מכל. תחשוב טוב אודי, בבקשה ממך. הנח לג'נטלמניות, זהו לא הזמן. אתה יכול לעזור בקרב יותר ממני, הכול בשביל ארצנו, אודי, הכול בשביל ארצנו..." מירי אמרה בביטחון, בעודה מחזיקה בידו של אודי.
דמעות מלוחות וגדולות נשרו מעיניי שניהם, מותירות שבילים ארוכים של עצב על הלחיים של שני הצנחנים האמיצים.
אודי קם לפתע, לבש את המצנח על גבו, וקפץ. תחושת הקלה אך עם זאת מועקה שאין לה מנוח השתררה בלב שלושת האנשים שנותרו על המסוק הנופל.
הוא התקרב יותר ויותר אל הקרקע, ומלוח הבקרה נשמעו צפצופים רמים, מבשרים להם שהסוף קרב.
המסוק החל להסתובב סביב עצמו, ולהתנדנד עוד יותר. נשארו רק מאה מטרים, שבעים, עשרים...
לפני הפגיעה הגדולה באדמה, לפני שהמסוק התרסק לרסיסים זעירים, באותה שנייה שמפרידה בין ארץ לשמיים, מירי מלמלה לעצמה בשקט:
"הכול בשביל ארצנו..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
