השעון המעורר צלצל בשש בבוקר בדיוק, כמו תמיד.
הגיע הזמן לקום, בובה על חוטים.
את פותחת עיניים לאט, והן צורבות מאור הבוקר הבוהק שעושה את דרכו אל חדרך דרך תריסים חצי מוגפים.
את קמה לאט.תחילה יושבת על קצה המיטה, מהרהרת בכל המטלות להיום.
כי אני אוהב אותך עסוקה.
לאחר מכן את מתרוממת, נועלת את נעלי הבית המרופטות, ופוסעת אל עבר השירותים.
את מצחצחת שיניים, ושוטפת את פנייך עליהם הזמן כבר השאיר סימניו.
כך הזמן משפיע על כולכם.
פתחת את דלת ארון הבגדים, שהיה עמוס בגווני אפור, או לבן. גופיות צבעוניות בודדות נערמו בערמה לא מסודרת בחלקו האחורי של הארון, מזכירות לך ימי קיץ רחוקים.
לבשת את מכנסי הג'ינס הכהים וההדוקים, וחולצה מכופתרת ושמרנית, כיאה לאשת עסקים.
התבשמת בבושם שאת ניחוחו כבר לא אהבת, אבל אין לך זמן לבחור אחר.
לבושה ומבושמת צעדת אל המטבח, ושמת לב לשעה המאוחרת. הושטת אל דלת המקרר יד מקומטת העטורה בטבעת גדולה, שפעם סימלה אהבה. היום היא מסמלת רק עושר.
הכנת קפה במהירות, וכבר לא היה לך זמן לאכול.
"אני אחטוף משהו בהפסקה, בקפיטריה..." חשבת.
שמת את ספל הקפה החצי- גמור בכיור, לקחת את המעיל החם, ואת התיק שלך, שהיה מלא עד אפס מקום במסמכים חשובים, או בחשבונות, ויצאת לדרך.
תמהרי, בובה שלי.
רצת במהירות מדלת הבניין אל מכוניתך, כי ירד גשם. הוא לא הפריע לך במיוחד, הוא רק התאים את עצמו למצב רוחך האפרורי.
סובבת את המפתח בדלת המכונית השחורה והמבריקה, ולחצת על הגז. אסור לך לאחר.
סוף סוף הגעת אל בניין המשרדים הגדול, וחנית את המכונית בחניון תת קרקעי חשוך. המעלית לקחה אותך אל הקומה בו היה ממוקם משרדך, וניגשת לעבודה.
שעות ארוכות עברו בלי ששמת לב. היית קבורה תחת הרים של מסמכים, או פרויקטים של לקוחות זועמים.
זעמם הוא בדיחה עבורי.
הסתכלת מהחלון השקוף והגדול במשרדך, הממוקם באחת הקומות הגבוהות ביותר. תמיד פחדת מגבהים.
אבל בכל זאת, את מנהלת המחלקה, וזהו המשרד המפואר ביותר.
השמש כבר החלה לשקוע, והזכירה לך שיום העבודה מאחורייך.
עבדת מספיק.
ירדת אל החניון החשוך, נכנסת למכוניתך השחורה שחנתה שם, מחכה רק לך, ויצאת לדרכך הביתה.
אף פעם לא אהבת לנהוג, הנהיגה התישה אותך.
אבל איזו ברירה כבר יש לך?
כאשר הגעת סוף סוף הביתה, אחרי יום ארוך אך משעמם למדיי, השעה כבר הייתה שמונה.
הכנת לך ארוחה מוכנה אותה דחפת למיקרוגל במהירות.
"כי למי יש כוח לבשל עכשיו?" הרגעת את עצמך.
הדלקת את הטלוויזיה, וקריינית החדשות החלה לספר על מאורעות היום.
כרגיל, קסאם נפל על איזה בית בשדרות, ילדה קטנה נאנסה במרכז, ועוד פושע נמלט מהכלא. כל זה לא הפתיע אותך במיוחד, ובכלל, קשה להפתיע אותך.
קמת וכיבית את הטלוויזיה, ונכנסת לחדר האמבטיה. הורדת את הבגדים ודחפת אותם לסל הכביסה, תמיד הייתה לך מין אובססיה לניקיון.
פתחת את הברז, ומים חמים החלו לזרום על גופך העירום, שוטפים כל טיפה של עייפות, של שגרה מטריפה.
יצאת נקייה, ממש כמו חדשה, ובאפיסת כוחות נשכבת על המיטה.
"כל כך משעמם, שום גיוונים... שום התרגשויות." הרהרת על החיים שלך.
"הכול כל כך... בנאלי..."
איך אני משחק בכם. כולכם הבובות של האל. מצחיק אותי כמה שזה קל.
ידעת שמישהו למעלה, יושב שם וצוחק.
לתחרות הסיפורים בבלוג "כתיבה נוצרת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת גיבנת.
