 כינוי:
גברת גיבנת. מין: נקבה MSN:
dont need youתמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
הקאמבק הגדול.
אני יודעת שאמרתי שלא יהיו עוד סיפורים,
וול,
התחרטתי.
ההתרגשות הייתה באוויר, יכולתי לחוש את בואה המתקרב.
להרגיש אותה מתקרבת, וכמעט להריח מרחוק את ריח הבושם המתקתק שלה...
ובעודי עומד שם, מהרהר על אותן תקופות מתוקות שעומדות בפתח,
אלפי אנשים נעצו בי עיניים.
חלקן מקנאות, בחלקן משתקפת שמחה עד אין קץ... אמי היושבת בשורה הראשונה ממש, בוכה דמעות של אושר.
הם ישבו שם וחיכו.
משפחתי, משפחתה, חברים, ידידים מן העבר הרחוק שהיא התעקשה להזמין...
ואז.. נשמעה המוזיקה היפה ביותר ששמעתי בחיי, והיא פסעה אליי בחשש, זרועה שלובה בזרועו של אביה.
והיא התרקבה, והתקרבה... כבר יכולתי לחוש את המתח באוויר.
הכומר החל לדבר.... נשאנו נדרים... טבעות יקרות ונוצצות שהיו עדות לעתיד נפלא שעמד בפתח נענדו על אצבעותינו.
"אני מסכים...."
"אני מסכימה..."
ובנשיקה אחת קסומה חתמנו את השבועה להיות יחדיו.
באושר, ובעוני.
בבריאות, ובחולי.
וכשהמכונית המקושטת והמפוארת לקחה אותה לירח דבש חלומי,
בצידה האחורי של המכונית התנוססה הכתובת:
"Just Married"
כרגע אני פשוט מאושרת, שסופסוף לאחד הסיפורים שלי יש סוף טוב.
| |
נצלו כל יום כאילו הוא האחרון.
צריך לנצל כל יום כאילו הוא האחרון, כי למחרת יכולה לדרוס אותך משאית. 
אז למדתי שלא צריך להתעמק במה שאין לי , אלא במה שיש. [במיוחד עכשיו שגיליתי שיש לי כלכך הרבה.]
אני לא צריכה לתת לפחד ולעצב, לכל הרגשות והמחשבות להפריע לי להנות.
אני לא, אני לא, אני לא!
ואני גם לא אתן.
מציעה לכם לעשות כמוני.
למרות שזה קשה, ומתסכל.
ואני מרגישה כמו מסכה ענקית.
אבל אני צריכה להתרגל לעובדה שאפפעם לא תהיה שלי.
אולי אם לא הייתי כלכך פחדנית, הייתי עושה משו ... אבל לא.
הפחד חזק ממני, סליחה.
| |
"מישהו גדול, שישמור עליי שלא אפול."
קודם כל לא יהיו סיפורים בשבועות הקרובים.
תודה מראש.
זה לא שאני חושבת שהם לא טובים, או שאינלי על מה לכתוב. הם פשוט מדכאים אותי.
גם בחופש הזה היית כה חסר לי. [שזה מוזר כי איך משהו שלא היה שלי מלכתחילה חסר לי?! דאמ.]
ועדיין....
החופש הזה עבר כלכך מהר,. וחוויתי בו כלכך הרבה.
אז תודה לכל מי שעשה לי ת'חופש.
הוא נגמר עוד 15 ימים. ואז יפתחו המחברות, הספרים, העטים ישובו לעיסוקם.
ואני? אשאר בהרגשה של חופש, לתמיד.
כי אני חופשייה.
וגמאתם. לכל אחד יש את החופש הפנימי שלו איפשהו בתוכו. ואני מצאתי את שלי.
למרות שיש קשיים, וריבים, וביקורות. החופש הזה גרם לי להבין שאי יכולה להנות מכל הלב- בלי לחשוב עלייהם. (כמעט.)
תודה ל- מ"נ, פ"י, א"א, ב"ע וחברותיה. ובעיקר למ"נ.
ואמאבא.
| |
עצרו את העולם, אני רוצה לרדת.
"עצרו את העולם, אני רוצה לרדת.
עצרו את הדמעות, אני רוצה לחייך.
עצרו את הדקות, אני רוצה לחיות לנצח."
רצית כל-כך הרבה, שכבר שחכת מה יש לך.
כמובן, הדברים הברורים מאליו נשכחים בסופו של דבר, נכנסים לשגרה... למעגל הסגור הזה של היומיום.
למציאות אפורה וקודרת, שפזורה בין נקודות תקווה.
לא הסרת את עינייך מן המטרה, היא הייתה ברורה לך... כה ברורה.
נחושה היית, עזת רוח, רגילה היית לקבל את כל מבוקשך.
מעולם לא נלחמת בשביל חלומותייך, אולי כי לא היה לך צורך לכך...
הכל בא לך כה בקלות, כבמטה קסמים.
אך היית חלשה מבפנים, חלשה ורכרוכית.
אלפיי שאלות ללא תשובות ריחפו בראשך,
אלפיי תהיות, אולי חרטות... ניקרו בליבך.
הכל הסתחרר מהר מדי
יצא מכלל שליטה,
דמעות זרעו פרחים עצובים בשדותייך,
שהיו יבשים משמחה כמו אחרי שנת בצורת.
דקות חלפו מהר מדי,
היו קצרות מדיי.
"עצרו את העולם, אני רוצה לרדת.
עצרו את הדמעות, אני רוצה לחייך.
עצרו את הדקות, אני רוצה לחיות לנצח! "
צעקת לאוויר העולם,
אך לא היה איש שישמע.
יש רק 3 דברים שמחזיקים אותי כרגע: המשפחה, היא, והוא. אם את קוראת אתזה את יודעת שאני מדברת עלייך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
