אני מתבוננת מהחלון של האוטובוס בזמן שהוא נע. האוטובוס עוצר ואנשים יוצאים, ואנשים חדשים נכנסים. האוטובוס ממשיך בדרכו לתחנה הבאה, עושה פנייה לצד שמאל, וכל הנוסעים מרגישים את הפנייה, שמזיזה אותם קצת ממקומם. האוטובס ממשיך לנוע, ואני מתבוננת מהחלון על האנשים שעוברים ברחובות, על המכוניות שנוסעות על הכבישים, על הבניינים..
הזמן באוטובוס נותן זמן למחשבה, אתה יושב במושב שלך, עם מוזיקה, מתבונן מחוץ החלון, ושקוע במחשבות שונות.
האוטובוס עושה פנייה ימינה, ועוצר בתחנה. אני מביטה באנשים שנכנסים, ואז רואה את האנשים שיוצאים.
ואז שם, בדרך ליציאה היא עומדת שם.
הלב שלי פועם במהירות ובחוזק, צמרמורות עוברות בכל גופי, ונוצר בינינו קשר עין. משהו מוכר נראה בה, אני חושבת שאני מכירה אותה, לא! אני מכירה אותה, מאה אחוז.
אני רוצה לומר מילה, לומר "שלום" או "להתראות", אני בטוחה בזה שהיא זוכרת אותי, אני חושבת.
היא הסתכלה בעיניי, כאל סתם עוד בת אדם, סתם עוד מישהי, סתם עוד ילדה זרה. היא מנתקת את הקשר עין במהירות, פוסעת שני צעדים, אני ממשיכה להתבונן בה, ולא מפסיקה זאת, אני חייבת שיהיה שוב קשר עין, כי אני מכירה אותה.
היא מתבוננת בי לכמה שניות במבט אחרון, ממשיכה בצעדיה, יוצאת מהאוטובוס, וממשיכה ללכת.
בלי עוד התבוננות אחרונה, או מבט לאחור, אלא ממשיכה במה שהייתה עסוקה, בלי לדעת שיש פה מישהי מעברה שרוצה לצעוק לה בקול,
"אני מכירה אותך".
ההרגשה הזאת, של אכזבה, של התבאסות, שלא זוכרים אותך, כנראה זה משהו שאני אצטרך להתמודד איתו עוד הרבה פעמים בחיים, ולהתחיל להתרגל אליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
