אני צילמתי..

אני יושבת משותקת בדממה, חושבת אם לזוז או לא, לדבר או לא, לעשות משהו שונה.
אני לא זזה, ואני לא מדברת, כי משהו מבפנים עוצר אותי, מן מנעול שלא מסכים להיפתח.
המילים נמצאות על קצה לשוני, אני מרגישה את הטעם שלהן, ואני רוצה לומר אותן,
התנועות כבר מכוונות לאיפה, אם זה להזיז את הרגליים, או את הידיים.
בתוכי אני סופרת "1...2...3...4...5...." מוכנה לתנועה הפתאומית שלי, או הדיבור החסר משמעות שכנראה ישפיל אותי.
אני מרגישה את הטעם של הפה המייובש מחוסר שתייה, שרוצה להתפרץ, כי אני רוצה לומר מילה, אני רוצה להשפיע,
כי אני לא סובלת את היחס הזה שאני מקבלת,
ובכל זאת הכל בתוכי קפוא,
וכמו תמיד,
דממה.

הגעתי לשלב ההוא שבו אני צריכה אנשים חדשים..