אני רוצה לעזב, הרחק מכאן, להתנתק מכל מי שעושה לי הרגשה חרא.
נמאס לי להרגיש לא קשורה,
נמאס לי להיות בחירה שניה,
ונמאס לי להיות האחרונה.
אני לא בובה, ויש לי רגשות, ונמאס לי שמשפילים אותי.
הלוואי שאני אעזב, הלוואי,
אבל עם המזל שלי? שום דבר לא יקרה, הכל יישאר חרא, חרא.
כמה שאני אנסה, הכל יילך ההפך,
והאמת? אני לא יכולה יותר,
נכנעתי.
עריכה:
*אני רוצה לתקן משהו מהפוסט הקודם, כי משהו בו מפריע לי, כי הוא לא נכון.
"אי אפשר לצפות שנשב עם ידיים מקופלות ונביט בכל העובר, ולחשוב שכל עוד הזמן עובר הכל ישתנה ולא יישאר אותו דבר"
המשפט לא נכון. כי גם אם נשב סתם ככה עם ידיים מקופלות ולא נעשה כלום, דברים יישתנו, כי עם הזמן אנשים אחרים עושים פעולות.
אם לא נעשה כלום, הכל יבוא לרעתנו.
העולם לא סובב סביבינו, ואנשים אחרים גם בזמן עושים פעולות לשינוי.
ואיך הגעתי לזה? כי ניסיתי לחשוב על מה היה קורה אם פשוט לא הייתי עושה כלום בתקופה בה נהנתי והיה בה שמח. הייתי עדיין שומרת על קשר עם אנשים אם הייתי יושבת סתם ככה? אנשים היו מדברים איתי? אז זהו שלא. אנשים היו עוברים האללה, והיו חושבים שאני לא מעוניינת להיות איתם, ודברים היו משתנים לרעתי. דברים לא נשארים אותו דבר אף פעם.
המשפט הנכון:
"אי אפשר לצפות שנשב עם ידיים מקופלות ונביט בכל העובר, ולחשוב שכל עוד הזמן עובר הכל ישתנה לטובה."
"כדי לשנות דברים לטובה, צריכים לפעול"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
