אני צילמתי..

כי זה לא משנה מתי, וזה לא משנה איך, אני תמיד אראה יותר פגמים שבאמת יש בי, פגמים שקופים, שרק אני רואה, ואף אחד לא יודע שהם קיימים.
אפילו שאנשים רואים אותי אחרת מאיך שאני רואה את עצמי, זה עדיין מפריע לי. ואני מנסה ומשתדלת כמה שיותר, כבר כמה זמן, ואין שינוי רב.
ככל שאני מנסה יותר - אני מוצאת פגמים חדשים שלא ראיתי אותם פעם, ופתאום הם כ"כ בולטים, וכ"כ מפריעים.
ניסיתי להתעלם מהפגמים האלה, לחשוב כאילו הם אף פעם לא היו, להעלים אותם מעיניי החדות.
אומנם האופטימיות חזרה, כי כל המחשבות הפסימיות נעלמו, אך כמה זמן אחרי עיניי נפקחו שוב מחדש ונהיו להם יותר פגמים והפסימיות גברה יותר ממה שהייתה.

אני לא יכולה להפסיק את האובססיה הזאת, אני כולה מבקשת כמה דברים קטנים - כי זה מה שיעניק לי ביטחון עצמי.