אני צילמתי..

הבועה הקטנה שלי, היא בועה בה אני מנותקת מכולם, ולא מפחדת לומר בה דברים שמחוצה אני כן.
הבועה הקטנה שלי, היא המקום ההוא שאני נמצאת כשאני כולי בודדה,
וכשאני חייבת פשוט לחשוב על הכל, להתמקד עמוק במחשבות, ולשקוע בהם, ולדמיין.
היא המקום הבריחה שלי, במיוחד באירועים בהם איני רוצה להיות.
הבועה שלי מופרחת לה. הכל רגוע, הכל טוב.
אני מרגישה בה בטוחה יותר. כל הפחדים נעלמים, כל הדאגות הולכות, וזו רק אני, המחשבות והבועה. אף אחד לא יכול להיכנס לתוכה.

אך, בעיה אחת, הבועה שלי רגישה ושבירה.
נגיעה אחת קטנה, והיא מתפוצצת.
כל המגן הקטן והשקוף הזה, שמפריד בין הדימיון למציאות מתפרק.
מחשבות הרוגע נעלמות, ואני בחזרה למציאות.
וזו שוב אני, מתבוננת בך בעיניים נוצצות ושקופות, ונזכרת שצריך לפתור ולהתמודד עם הבעיה הזאת שיצרתי.

תמונה קצת מפגרת ומכוערת, אולי אני אמחק אותה אח"כ.

כשאתה כ"כ עסוק בעצמך, ובמחשבות הפסימיות והסגורות שלך, כמובן שהכל יהיה רע,
אבל אם תנסה לפקוח את העיניים, ותנסה לראות יותר ברור, אז תראה שכל הדיכאון היה על סתם.

זכרו,
בכל דבר רע יש את הדבר הטוב.
ומהדברים הרעים הללו, רק לומדים.

טל(:
שהכל נראה דבילי מידי מכדי להיות במצב פסימי.