לאכזב מישהו זה פחות נוראי מאשר לאכזב את עצמך, וזה כואב.
אתה מנסה את כל המאמצים כדי להגיע לכיוון המטרה אליה כיוונת.
ואז שאתה מחטיא, והחץ הולך לכיוון הלא נכון, ולא למטרה,
אתה אומר לעצמך שאתה יכול לנסות שוב ואולי תצליח אחרי כמה פעמים.
ואחרי שאתה מתאמן הרבה זמן ולבסוף החץ שוב מחטיא,
זה גורם להרגשה רעה עם עצמך.
שאתה לא מסוגל להשיג ולהגיע לדברים שרצית, למרות שהאמנת בעצמך,
ואחרי הכל, לא השגת.
ואפילו אם התוצאה אליה הגעת היא לא רעה, היא עדיין לא מספקת,
כי מה זה חשוב אם התוצאה טובה לעומת אחרים או לא?
התוצאה בשבילך לא מספקת, והרגשת שלא הצלחת במשימה שהטלת על עצמך,
וזה גורם לאכזבה.
למה לטרוח להתאמץ?
תגידו לי שאני פרפקציוניסטית, תגידו לי שאני פרנואידית, תגידו לי שאני מפקפקת ביכולות שלי יותר מידי,
אבל מי אתם שתגידו לי שאני מרוצה מהתוצאות שלי?!
עריכה:
כולם עולים ומתקדמים שלב,
ורק אני מאחורה קפואה ומשתוקת,
לא מצליחה להזיז את הרגליים או לדבר,
תקועה בשלב מאחור,
כי לא הצלחתי לעבור את השלב,
ונמאס לי להיות
תקועה.
מתי לעזאזל אני אשתחרר?!
שינוי. שינוי. שינוי. שינוי. שינוי?
זהו. התחרפנתי רשמית|:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
