למה אני משקרת לכולם בקשר למה שקרה או יותר נכון למה אני מכחישה לעצמי בקשר לזה שזה קרה.
למה אני פשוט לא יכולה לקבל את כל מה שאני אומרת ולהבין שזה נכון, נכון אבל לא אני פשוט חייבת ללכת נגד כל ההיגיון כל פעם מחדש עד שהוא נבנה שוב.
ללכת נגד כל ההיגיון ואז לחצות את הקו בניגוד הכי אפשרי שאפשר כמו במירוץ של קו ישר שעד שאתה רץ עד הסיום, מגיע ראשון, יודע שאתה נותן מצעצמך עוד טיפת כח מגיע ומנצח.
כולם שם בקהל אתך בלב, מאמינים בך, יודעים מה אתה מרגיש ומזדהים, הם כבר בטוחים שאתה לוקח נצחון וכך גם אתה.
אבל אז בקהל זה מופיע, ואז הרגשות פשוט מבלבלים מידיי ואתה פשוט רץ בכיוון ההפוך להתחלה, לאיפה שהכול התחיל.
אבל לא, זה לא ישנה כלום, אבל זה גם לא משנה לך את זה, כי במודעות אתה פשוט חושב שאולי בכל זאת באיזשהי דרך פתאום זה יחזור.
החזרה לעבר לא תחזיר את ההרגשות, לא תחזיר את אירועים, לא תחזיר את אותה האהבה רק את הגעגועים, אותם געגועים שתמיד בעצם היו שם.
כולם כבר שמעו מה שיש לי להגיד אבל הם שמעו רק כשאני במירוץ מרוכזת, לא כשזה מופיע בקהל.
אז, הכל משתנה, כאילו לא אמרתי כלום, כאילו כל הנאומים לא היו, הכל נמחק, נבלע בתהום עמוק עמוק של שחכה.
זה כבר בכלל לא הגיוני שאחרי כל זה, זה בעצם מזויף?
או שזה רק קאבר, אז רגע מה זה בעצם? במקרה מישהו יודע ומסתיר ממני? תגידו! פשוט יוצא שאני סובלת פה.
אולי זה פשוט כי החיים שלי אף פעם לא יסתדרו חלק זה רק יראה ככה וירגיש ככה אבל בעצם זה לא באמת ככה.
זה מסוכן.
ואני אשדר לכולם שזה נורמאלי אפילו שבעצם אני מרגישה שזה כן ואז זה קורה ואני מגלה שכל הזמן הזה זה לא אחד שמן.
מי יודע אולי זה ככה? אולי זה באמת האמת ואני משקרת לעצמי בלי לדעת, משקרת לכולם.
אבל הדבר הזה בקהל זה הורס הכל! פשוט הכל!
אולי בעצם זה שהדחקתי את זה ואני מגלה את זה עכשיו על זה?
אולי.
אולי לא.
אבל בעצם זה יכול להיות כן.
אני רוצה שלא.
אבל זה כן, אין מה לעשות.
זה כן.
יכול להיות.
אבל מה באמת קורה?
אני לא יודעת, אני באמת שלא.
אם היה לי מושג כבר הייתי מבינה ולא חופרת על דברים לא מובנים ולא ברורים.
טוב. זהו. לא סיימתי אמנם אבל יצאתי מהרגשות ותחושות שכבר לא נותנות אפשרות חזרה.
כלכך לא מחכה שהוא יחזור שוב בקהל ואז כל זה יחזור.
שוב.
להית'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sacred Moon
