אז שוב זה קורה.
וזה בכל מקום.
רואה את זה בטלוויזיה,
שומעת מאחרים,
קוראת מהעיתונים,
ובעיקר מרגישה את הגעגוע הזה כל פעם מחדש.
איך זה שדווקא בלילה, בלילה כשקר, בלילה כשהצמרמורות חוזרות,
בלילה שהמחשבות עולות על דף חלק בדמיון, אני מתחילה לחשוב שהתחלה חדשה בעצם לא תגיע.
שכל זה, זה בעצם רק כי אני אמורה לסבול ומישהו שם יושב למעלה ונהנה לראות את זה, את כל הסבל.
תקולל!
הדחקה. הדחקה. הדחקה. אז זאת הסיבה לכל מה שקרה?
אבל אני לא הדחקתי כלום נכון? אני סך הכל הרגשתי השלמה סופית זה לא פשע.
אני בעצם לא הדחקתי, אני גם לא הרגשתי שהדחקתי, הרגשתי רק תחושה של זה המעשה הנכון וטוב שנגמרה התקופה, שנגמר הסבל.
אבל בעצם, הסבל רק התחיל.
זה חוזר, כל לילה מחדש זה חוזר.
ההרגשות, המחשבות, התחושות, המודעות לדעת שבאיזשהו מקום זה אולי לא היה סתם,אולי זה היה יותר.
זה כל כך מטומטם, זה מגיע למחשבות של מה אם זה היה קורה אם ופשוט לא הייתי מספרת לכולם על זה ואז היה happy ending וכולם חיו באושר ועושר (חוץ ממני שעדיין אעבוד כעורפת ראשים).
אבל זה לא באמת יקרה, כבר אפשר להבין שאם הוא ידע על זה הוא פשוט ידע כמה פתטית אני יכולה להיות, ושאני לא, אני פשוט לא כזאת חזקה כמו שאני מנסה לשדר שאני, ושאני בן אדם אחרי הכל.
אבל גם אם נניח בצד, ונניח שהוא מזדהה רק נניח כן?
אז מה עם כל הבעיות שבעצם הרגשתי?
אבל זה לא שממש אכפת לי מהם עכשיו כן?
כי ההרגשה הזאת של לרצות את זה באותו הרגע, בזה הרגע לא תרפה.
אבל נניח גם את זה בצד רק לשניה.
נניח את הרגשות המעצבנים שהרגשתי כשזה עוד היה קיים.
אז נשארת העובדה שכולם יגלו על זה כלומר, לא אמור להיות לי אכפת אבל בכל זאת אין סיכוי שהם לא יגלו על זה מתי שהוא.
העולם מלא בתקוות, ברצונות, בבקשות.
מי אמר שזה אמור להתקיים בכלל?
אף אחד, וזה גם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sacred Moon