סוף סוף הבנתי שכל זה, כל ההרגשות, התחושות המחשבות וכל מה שעבר עליי בזמן האחרון היה בעצם רק ה brake down של הפרידה.
אז אם הצלחתי להבין את זה חד משמעית וחד וחלק מליילה גם טוב, אני מזדהה כל כך.
'אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש.
ברגע הזה, לא מרגישה משהו מיוחד.
מקווה שזה לא יהיה עוד מהתקפים האלה אלא שסתם אני בסדר.
אלה שמחפשים סיבות מיוחדות למה זה קרה, זה קרה.
אם הוא ירצה שיספק לכם תשובות, אני לא מודיעין ללב שלי.
'היה טוב כל עוד זה נמשך'
היה טוב, היה נחמד.
וזהו, נגמר'.
2#:
'עצובה?
אני לא(אני חושבת לפחות).
אני בסדר.
אני בן אדם.
אני ממשיכה.
הוא ממשיך.
החיים ממשיכים.
וזהו'.
אז כמו תמיד אני דוחקת ודוחקת ואפילו פה אפשר לראות כמה אני דוחקת,
אבל הקטע הוא שאני הבנתי כמה אני דוחקת.
כשרוצים לפתור בעיה צריך להתוודות קודם כל שהיא קיימת,
אני פועלת לפי הרבה תאוריות שלי ולפי המון עקרונות כי ככה אני פועלת.
את תאוריות ההדחקה שלי הבנתי, אפילו כתבתי אותה מספר פעמים שוב פה ניתן לראות זאת.
אבל אני לא באמת הוצאתי את זה כי אני הרגשתי שהבנתי שהדחקתי אלא כי ידעתי שזה בטח בגלל זה.
כשהדחקתי לא באמת הרגשתי שהדחקתי הרי באותו רגע הנפש שלי השתוללה והיו צרות בגן עדן או יותר נכון הרגשתי שגן עדן לא מת,
כשהוא בעצם זייף גסיסה שלא נראתה.
ברגע הזה, עובדה! עובדה! ורוד על לבן! הוכחה שהרגע הזה כלומר כבר ידעתי שהיו כבר כאלה רגעים אבל לא שמתי עין.
הרגשתי יותר ממה שחשבתי שהרגשתי, וכל זה היה רק דחיקה.
עוד רגע כזה ואני פשוט לא יכולתי לקלוט שזה עוד אחד וזה לא משו שונה ושאם זה עוד אז כנראה שמהקודמים יש חץ המצביע על תיקון.
חשבתי שזהו כשזה קרה זהו פה זה נגמר מתפזרים לבתים, אחרי זה הבנתי שזה בעצם רק התחיל כשמה שבאמת קרה קו פתוח.
מקרה של קו פתוח, הוא קו ללא גבולות\קצוות והוא יכול להימתח ולהמשך לכל כיוון רצוי, אנחנו בוחרים אם לשים לו נקודת סוף או לתת לו להמשך.
חשבתי על זה, עובדה שחשבתי על זה למה לא יכולתי לחשוב טיפה עוד, מעבר לשרוול מעבר לקיפול מעבר לקצה, למה כי אני בן אדם זה למה.
ושוב כל הקטע של הקו פתוח.
אז אחרי הדחיקה והמחשבה שזהו כלום לא קרה אז חשבתי שהכול רק התחיל ונהייה קשה יותר, וכן התחילו פוסטים לא ברורים במיוחד.
פה בעצם המסע אחר ההרגשה האמתית התחיל, חיפשתי תשובות, חיפשתי שאלות חיפשתי קצה חוט למה שקורה עכשיו או למה שאמור לקרות.
או שבעצם פה ידעתי מה הולך לקרות.
פה נתתי לעצמי ללכת שולל ולחשוב שזהו הכל נגמר אבל מבחינה אבדנית מידיי.
ופה הייתה התמוטטות רגשות.
ופה פשוט זרקתי רגשות לעבר חפי פשע (והבהלתי כמה בדרך).
כאן פשוט חשבתי שאני ארגיש הרבה יותר טוב בנפש והיא תרגע סוף סוף אם זה יתחיל שוב מההתחלה, כשבעצם עכשיו הבנתי שכל זה היה אמור לקרות.
וכל זה זה רק תוצאה של הדחקת רגשות וניסון לחשוב שאני חזקה דיה.
אז זה לא שאני שולטת בזה כן? אם הייתי יכולה לא להדחיק אז כמובן שלא הייתי נותנת לנפש לסבול כל כך.
אבל כנראה שמכל הזמן הזה, מכל תקופת החיים הזו הדחקה באה טבעי.
לנקוט בשמות יכול לפגוע ומלוכלך אז אני לא למי שזה יהיה ברור מאליו אז לא חושבת שזה ישנה משהו.
חשבתי שלדבר על סדרות כל הזמן ולקשר את זה בכל נושא זה פשוט מטופש.
לחשוב שסדרה וכמה דמויות יכולים לשנות לי משהו? טעיתי.
כנראה שלא מצאתי אחת כזאת, בעצם מצאתי אבל לא הבנתי שזה קשור בכלל לנושא הזה.
כל הסדרות למיניהן הן לבידור מה שאני רואה זה לבידור אבל,
אנימות
זה משהו שמי שלא נדלק על זה לא יבין.
זה פשוט ההרגשות האלו שם,
ההתרחשויות,
התחושות האלה,
אשכרה, אשכרה גורם לי בין אם לצחוק או לבכות.
כשראיתי אינויאשה הרגשתי את זה ואני בטוחה שבעוד רק לא חשבתי על זה מספיק,
והיום בפרק ספיישל בקליידו סטאר, למרות שההרגשות תמיד התחבאו בכל פרק.
אבל זה באמת היה ספיישל,
כשליילה שנאה את אימא שלה על זה שהיא לא באה ליום הולדת והיא הבטיחה לה,
ולמה היא לא באה ושהיא שונאת אותה, וכשהיא ראתה את אבא שלה בוכה,
וכשהיא הבטיחה לא לבכות שוב,
וכשהיא הבינה שזה מאוחר מידיי להצטער,
וכשהיא הבינה שהיא צריכה להחזיר את עצמה להחזיר את אותה הילדה,
וכשהיה החיבור הזה בין סורה לבינה,
ובין סורה לקן.
כל אלה נקודות אקראיות ורק בפרק אחד,
אז לא אכפת לי שזה הדבר שגרם לי להתבהר ולהבין,
כמו ליילה.
אני אוהבת אנימות, וזה פשוט עושה לי טוב.
וגם זה סקס טוב:)
הא והבנתי שכל זה היה הסוואה לבדידות, אבל מה הפלא בבדידות כשאתה לבד.
אבל הבנתי שאני לא וזה כבר צעד, צעד שהיה אמור להיעשות מזמן אבל כל אחד בזמן שלו.
אז אני פה סיימתי, מה אתכם אנשים?
פסט..זה פוסט ה-100 שלי!D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sacred Moon
