פאנפיק

פרק 7-

"היא פה המגעילה הזאת!" צרחה וצווחה מעריצה זועמת שבמקרה גם הצביעה עליי.

"הנה הוא יואו איזה חתיך הוא!" הצטרפה אלייה מעריצה צורמנית נוספת

עדר של מעריצות קפצו על הבמה שעלייה שרתי והתחילו לעורר מהומות על זה ש"לקחתי להם את דאגי הכוסון".

היה המון בלאגן ועצרתי את עצמי מלהעיף להן כאפה [זה לא טוב ליחסי ציבור]

אני,דאגי וטום חזרנו לקומפלקס-כל אחד לדירה שלו ואני עפתי ישר למקלחת.

תוך כדי רעש המים עדיין יכולתי לשמוע את צווחות המעריצות פלוס הומו אחד שאני לא בטוחה עדיין אם זה גבר נשי או אישה גברית.

הרגשתי את הצעקות בתוך אוזני והן נעלמו עם שטיפת השמפו מעל הראש שלי,הכעס חזר אליי על השנייה שיצאתי מהמקלחת ודאגי ישב על המיטה וחיכה לראות את תגובתי.

"את בסדר?"

"אני לא יכולה יותר!כמה שאני נראית כאילו לא אכפת לי מאין ספור השמצות נגדי,מאמא שלך שרק מחכה שאני אעזוב,מעדר המעריצות שיש להן בבית בובת וודו שלי!"

"מה את מנסה להגיד?"

"שאני כבר לא יכולה יותר לספוג ולספוג ולעשות כאילו לא אכפת לי,כי זה כן!"

"יפה שלי,אני מבין"

"איך אתה מבין לעזאזאל?תמיד כולם לטובתך,אין נגדך השמצות ולא כל העולם מנסה להרוג אותך."

"צ'ן תרגעי,אלה רק מעריצות מפגרות"

"אני לא יודעת"

"מה את לא יודעת?!"התלבשתי מהר,זרקתי על עצמי את הג'ינס והחולצה הראשונים שראיתי בארון.

"תעני לי צ'ן!מה את לא יודעת" דאגי נראה נואש.

"אני לא יודעת אם אני צריכה להיות כאן!" לקחתי את התיק שלי שהיה מונח על הרצפה לידי,את המפתחות לאוטו המשותף שלנו ויצאתי למהומה שבחוץ,איזה מישהו עשה מסיבת אוכל הרחוב היה רועש.

דאגי,נשאר במקומו,הוא לא בא אחריי,הוא הבין אותי ונתן לי את החופש שלי.

מה שדאגי לא ידע זה מה שקרה אח"כ וגמאני לא.

באותו זמן הארי דיבר עם ליהיא בטלפון לגבי נסיעה לאי המרוחק-הדבר הכי טוב ששניהם צריכים ועכשיו גם אנחנו.

הארי דיבר עם ליהיא כל יום כל היום.הוא התקשר אלייה בכל פעם למרות המחירים היקרים.

כשהיה מדבר עם אחד מחבריו ליהיא הייתה הנושא הראשי בשיחותיו וכשליהיא לא יכלה לדבר או כשהיא רק דיברה אל מישהו אחר הארי היה מתעצבן.

הארי פיתח אובססיה שהוא אפילו לא מודע לה.המצב היה לא בריא.

בחזרה אל מה שקרה לי.

אני חושבת שנהגתי על 100 קמ"ש,אני חושבת שסיננתי כ"כ הרבה קללות תוך כדי נסיעה שהפסקתי כבר לספור.עצרתי בחניון שהיה צמוד לפונדק-דיינר שכזה,כולם היו שם שמנים ששתו יותר מדי בירות והריח של המשקה הציף את האוויר.

תן לי ארבע פחיות בירה" ביקשתי מהברמן.

"פה לא מוכרים בפחיות מתוקה" היה לו קיסם בשיניים והרבה גבות.

"איך זה עובד פה?"רציתי לומר לו משהו בסגנון אני לא מותק אבל ויתרתי לטובת תשובה לעניין

"זה הולך פה בכוסות גדולות"

"ואם אני רוצה לשבץ בחוץ?"

"את משאירה פיקדון על הכוסות"

"תן לי 7" נתתי לאיש הקיסם את החגורה שברשותי ומאז אני לא זוכרת כלום.

פרק 8-

כמה פרצופים עוברים לידי,בעיקר אני רואה רגלים ושום דבר מוכר.

על האף שלי מחובר משהו שמחובר למכשיר שמצפצף בתכיפות כמו מוניטור.

אישה עומדת מימיני וכמו קופה רושמת מדווחת את עצם קיומי על הנייר ההוא שהחזיקה.

בית חולים.

מצד שמאל של המיטה עמד רופא בעל זקנקן שמתחקר שאלות שאת רובן לא הבנתי או שלא ידעתי מה לענות.

"טלפון בבקשה"

"טלפון של מה?"הייתי תוקפנית.

"טלפון של מי שאת רוצה שיבוא לקחת אותך"

נתתי את המספר של טום וביקשתי מהרופא שיגיד לטום שפשוט יבוא בלי לספר.

על סדין המיטה שעלייה שכבתי היה כתוב "בית חולים מרכזי-אוקספורד" וניסיתי להבין מה בעצם קרה,

אבל כאבי ההנגאובר הבלתי פוסקים מנעו ממני לחשוב.

"קחי את זה,שימי על קצה הלשון,שתי את מלא הכוס וחכי שישפיע" דקלמה כמו רובוט האחות מימין.

החדר התרוקן.

טום נכנס בבהלה לחדר והציף אותי בשאלות שאפילו לא שמעתי,התשובה היחידה שהייתה לי הייתה "הנגאובר".

טום חיבק אותי והתיישב לידי על המיטה.פצחנו בשיחה על "מה קרה?"ובאיזשהו מצב השיחה נעצרה.

"טוב שקראת לי"

"לא רציתי להתקשר לדאגי"

"את יודע שאני תמיד פה בשבילך"

"אני יודעת"

אני אוהב אותך" ראיתי את המבוכה של טום.

"מה?"

"אני מצטער"

לטום יש חברה,באותה התקופה הם כבר לא נראו ביחד וגם אף פעם לא שאלתי אותו שאלות.

טום נעמד לצידי,שנינו לא ידענו איך לקבור את עצמנו ואיפה.

"אני תמיד פה בשבילך,גם כשאנחנו ידידים" טום נשק לי ללחי ויצא מהחדר במקביל אליו נכנסו האחיות.

"תחתמי כאן וכאן וכאן"

"מה?"

"חבר שלך משחרר אותך"

"מי?"

"ההוא שיצא,מר פלצ'ר-הוא מהלהקה ההיא נכון?!"

"כן הוא לא חבר שלי"

"טוב גב' צ'ן תרגישי טוב" חתמתי על המסמכים ואחות אחת ליוותה אותי לטום שליווה אותי לאוטו שלקח אותי הביתה אל דאגי שהיה מודאג.

ישבתי לצידו של טום ובנסיעה עטפה את האוטו עננת בושה בינינו.

"אני מצטער שאמרתי לך"

"לא..זה בסדר.אני פשוט עם דאגי ואני אוהבת אותו,ולך יש בכלל חברה."

"אני מצטער,נפלט לי"

"אני לא רוצה שזה ישנה משהו,אנחנו עדיין חברים טובים"

"זה ברור" שלחתי חיוך-לא חיוך לטום וידעתי שהכל ישתנה מעכשיו.

נכנסנו לדירה שלי ושל דאגי, טום השאיר אותנו לבד אבל השיחה עדיין רצה לי בראש.

"שלא תעשי את זה יותר שמעת?!" דאגי בכה מדאגה ואני רק חיבקתי אותו.

"מי יודע מה היה עלול לקרות לך" הדמעות של דאגי מילאו את החדר וגם את הלב שלי "אני אוהבת אותך,אל תיעלמי לי שוב" וגם עכשיו טוב אוהב אותי,רק את זה הייתי צריכה עכשיו "גם אני אוהבת אותך דאגלס לי פוינטר" קראתי בשמו המלא כדי להדגיש שאני באמת אוהבת אותו.

"אני מצטערת" אני מצטערת שנעלמתי,אני מצטערת על זה שהחבר הכי טוב שלך מאוהב בי,אני מצטערת שדפקתי לך את החיים,אני מצטערת שאני אוהבת אותך יותר מדי בשביל לעזוב,כדי שיהיה לך חיים קלים יותר. אני מצטערת שאני שוקעת ברחמים עצמיים עליי,אני מצטערת שאולי אני,אני זאת שבעצם הורסת לאדם שאני הכי אוהבת בעולם את החיים.ואולי לא.

דאגי הציע לי את המיטה עם שמיכת פוך חמימה והמון כריות מסביב,מילקשייק שוקולד ונשיקה.

בחבילה היה גם חיבוק אוהב.נכנסנו למיטה ודאגי חיבק אותי,שמר עליי מתוך שינה.

הכל בשביל שלא אעלם לו. 

פרק 9-

בבוקר שלאחר כל הבלגן כבר לא הרגשתי את מלאך המוות-ההנגאובר קורא בשמי.

קמתי למיטה חמימה אבל משום מה היא הייתה ריקה.דאגי דאג לכסות אותי בשמיכה ולרפד לי את הכריות שמסביב כדי שיהיה לי נוח,וכך היה. אני כ"כ אוהבת את הריח של דאגי בבוקר,את הגוף היפה שלו שמחבק אותי בכל הזדמנות,כיף לי איתו למרות כל המכשולים.

קמתי לריח מתוק של פנקייקס וריחות מתוקים עפו להם באוויר בנוסף לריח המושלם של מה שחיכה לי במטבח.

דאגי לא היה שם.

בוקר טוב ליפה שלי,לאהובתי,

כמו שבטח שמת לב אני לא בבית,

יצאתי עם טום לעיר הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו...

תיהני מהפנקייקס,הם נעשו באהבה רבה!

נ.ב:הארי רוצה לדבר איתך,הוא יהיה בבית על הבוקר.

דאגי 3>

נהניתי מהפנקייקס שרק הוסיפו לטובתו של הבוקר היפה הזה ואז צפו להם המחשבות על מה לעזאזל טום צריך דחוף את דאגי.אולי הוא רוצה לספר לו על העובדה שהוא מאוהב בי,אולי הם יריבו?!טוב צ'ן תירגעי,דאגי וטום הם חברים טובים,כאילו אסור להם לדבר אחד עם השני?!חוץ מזה טום אמר שהם עדיין ידידים ועצם העובדה שהוא רוצה אותי לא תפגע בקשרים של כולם כחברים טובים.

הפסקתי לחשוב.חזרתי לחדר הזוגי שלי ושל דאגי שהיה שם את ריח הבושם שלו והאפטרשייב שלו וכל דבר שכלל את האהוב שלי,את חבר שלי שאני חיה איתו. התלבשתי מהר ונעלתי את האולסטאר המשותף שלנו ויצאתי לכיוון הבית של הארי שרצה לדבר איתי.

הבית של הארי היה מסודר להפליא ובאמצע היו 3 מזוודות לנסיעה המשותפת שלו ושל חברה שלי,ליהיא.

"למה 3 מזוודות,זה לא רק יומיים?!"

"זהו,החלטתי להרחיב את החופשה לשבוע וקניתי גם לליהיא מתנה"

"וליהיא יודעת את זה?"

"לא,אבל נראה לך שהיא תשמח?"

"אני לוידעת,אני מקווה"

"נראה לך שהיא רוצה אותי?"

"הארי אתה מפתח אובססיה,זה לא בסדר.אני יודעת שזאת ליהיא והיא אחלה בנאדם אבל אתה חייב להירגע.אם אתה תוהה ליהיא בחיים לא תעזוב את המדינה והיהדות אצלה גם חשובה.שלא תפתח יותר מדי ציפיות הארי,זה לטובתך."

"הגיוני שהיא לא תרצה אותי"

"הארי אל תיקח את זה ככה...""עזבי אותי"

הארי הפך את המזוודות ויצא מהחדר.