חורף זה המדכא הטבעי.

באמת שאני לא יודע מה לכתוב.

זה סתם פוסט, רק כדי לכתוב משהו.

כדי להעסיק קצת את האצבעות שלי.

אוי, חזרה לבצפר, סופית.

יום שלישי אומנם תהיה שביתה (כנראה),

אבל אין לי כוח לבצפר, זה סתם, מכביד.

למרות שאני צריך לשפר התנהגות כדי להתקבל סופית לבויאר.

או לפחות למבחנים.

אוי, בצפר מעצבן.

מחר יום השואה בצופים, ומחרתיים בבצפר.

יום השואה זה עצוב, אכן, אבל לא מעניין.

ברור שצריך את זה וזה חשוב ובלה בלה בלה.

אבל תכלס, זה ממש משעמם.

קריאה שאף אחד לא מקשיב לה, כולם עסוקים או בלהפריע או בלהעיר לאנשים שמפריעים במקרה של המורות.

אבל עוד מעט יום העצמאות! ורוק העצמאות, זה כיף.

וגם יום הזיכרון (אני נורא אוהב את המדבקות עם הפרחים), שבועות, יום המים, סוף הלימודים.

ועוד המון דברים להספיק.

תקופה לחוצה, מיליון מבחנים.

והרגשה לא טובה באוויר.

זאת מן תקופה של עצבות, דיכאון, בלבול.

כולם מבולבלים, לא יודעים מה לעשות עם עצמם.

נורא מלנכולי (עצוב! אני כותב במילים גבוהות).

כנראה שאני אמחק גם את הפוסט הזה, אולי מחר.

עכשיו אני צריך ללכת לישון, מחר בצפר, לצערי.

אוי, אל תגיבו, אין מה להגיב גם ככה.

או, ואל תשאלו מה קרה, כי גם אני לא יודע.

ואם אני ארצה, אני אספר לכם.

תודה רבה, דרה השמן (או שמני ליוסי, היא תבין).

לילה טוב.