הפוסט הזה יהיה מוקדש לזכר חללי צה"ל.
הופתעתי היום, כשנכנסתי לאימייל בציפייה שמישהו כתב משהו על היום הזה, היום שלדעתי היום הכי עצוב של מדינת ישראל.
יותר מיום הזיכרון לרבין, כי הרי, זהו בנאדם אחד, אומנם חשוב, אבל אחד.
יותר מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, כי הרי, הנושא מרוחק מאיתנו, אנחנו לא מעקלים אותו, לא מבינים אותו.
וכי זה כל כך קרוב אלינו, אנו חווים את הכאב הזה כל יום.
כל התראה קטנה מקפיצה את הכוננות לכתומה, אדומה, שחורה.
כל חייל לנרצח, על ידי מחבלים, ואני לא מתכוון למטעני חבלה, אני מתכוון למחבלים של משפחות.
משפחות שאיבדו את בנם או ביתם, בשל שהגנו על המדינה הזו, המדינה היחידה שיש לנו.
משפחות שכולות חברים, משפחות שכל יום אצלהם הוא יום הזיכרון.
הם לא צריכים יום אחד בשנה כדי שיזכיר להם את זה.
חדרים מסודרים, הזהרות שמא מישהו יזיז, יהרוס משהו בחדר, שלא יישאר אותו הדבר.
הזיכרון האחרון שיש מהבן, מהבת.
הטלפון האחרון, התמונה האחרונה, היריה האחרונה.
יום שכולל כל כך הרבה בני אדם, כל כך הרבה אישיויות נפרדות, כל אחת לעצמה.
כל כך הרבה הורים, אחים, יתומים שהאח שלהם הבטיח שכשיחזור לחופש, ילמד אותם לנגן בגיטרה.
אבל הגיטרה?
נשארה בודדה על הקיר.
אין מי שיגן בה, לא מכוונת כנראה, כי אין מי שיכוון אותה.
כבר עמומה, מלוכלכת, כי אין מי שידאג לה.
כמה גיטרות יש כאלה בארץ?
כמה... אחים קטנים שעדיין מחכים לרגע שהאח הגדול שלהם, האח שכל כך העריצו...
יחזור.
היום הזה, כל כך הרבה עצב.
יגון ממלא כל פינה בבית.
העלאת זיכרונות מה היה קורה אילו היא הייתה עולה על האוטובוס הזה,
אם הוא לא היה מקבל גימל וחוזר הביתה.
אך לשווא, התקוות לא עוזרות.
יש רק את הפעם אחרונה שהאבא רוצה לראות אותו שוב.
שהבן שנשאר יתום, שכל כך אהב את אביו,
רוצה ללכת איתו פעם אחרונה לחצר כדי לשחק איתו שוב.
הפעם האחרונה, ונגמרת.
ולמה הנושא כל כך חשוב לי?
למה ביום השואה, יום גם כן חשוב מאוד, לא התייחסתי ככה?
לא כתבתי קטע ארוך ועצוב שכזה?
ויש לי תשובה, תשובה אחת וברורה.
כי זה כאן.
לא מזמן, מלחמה, מלחמת לבנות השנייה.
אומנם השם אידיוטי, אבל המחר יקר.
כאן, במעלה אדומים התמימה, שלא חשה הרבה כאב, הרבה צער, למה?
כי יש אנשים, אולם אנשים מעטים שאיבדו את בנם, אבל אנשים.
שכל בן הוא לא ללא שם, הוא לא ללא זהות, הוא בן אדם.
בן אדם שנלחם בעוז ובאומץ רק כדי שהמשפחה שלו תהיה בריאה.
אבל אם הבן נהרג, ולא משנות הסיבות,
איך המשפחה בריאה?
חסר להם משהו, משהו שישלים אותם,
תרופה שכזו שאי אפשר להשיג בשום בית מרקחת,
אלא רק בבית קברות.
ראות פניך נכנס לבית זוהר, מחייך, שמח לחזור למשפחה שלו.
לראות שכולם בריאים ושלמים כמו שקיווה שיהיו.
זאת התרופה.
אך אין.
אין תרופה כזאת.
וכל מה שנשאר אחרי הוא רק....... ריק.
הנושא קשה לי.
וכמעט בכיתי כל כך הרבה פעמים בטקס הזה שהפתעתי את עצמי.
כל כך הרבה פעמים שעצרתי את עצמי ושמרתי על קור רוח.
שלא אבכה.
(דם המכבים).
ולסיום, לא אומר יהי זכרם ברוך, ולא אומר ת.נ.צ.ב.ה כי אני לא מאמין, וזה חילול קודש לדעתי.
אז אומר: לא עוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
