חורף זה המדכא הטבעי.
אפור כאן. אפילו לא שחור. איזה לא פריק אני. |
 כינוי:
בן: 33 ICQ: 235451613 
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
כמו כל שנה.
מדינה על הרגליים.
יום הזיכרון שוב הגיע.
יזכור, קדיש, צפירה, התקווה.
כמו כל שנה.
וכל שנה זה נוגה יותר ואיך אנשים לא צוחקים, עברו את כיתה ז'.
אולי אנחנו מתחילים להבין את משמעותה של הצפירה, איך חיילים שיותר גדולים מאיתנו בשנתיים שלוש חירפו נפשם בשביל שנהיה פה.
ועוד מעט אנחנו הולכים לשם, עם הגאווה בעיניים והפחד בלב.
איך תמיד אמרו לי בכיתה א': אפשר לדבר לא רק באלימות.
למה פה העצה הזו לא משפיעה והאלימות רק גוברת?
כל כך הרבה חיילים, נערים שרק הצטרפו לצה"ל וכבר נזכרים לעד בהר הרצל.
אני חושב לעצמי, יכול להיות שייגמר בהר הרצל המקום?
כמה עצוב זה לחשוב על דבר כזה.
אבל יש אפשרות כזאת, והיא הולכת ומתקרבת.
ואיך כל שנה הטוגה הולכת וגוברת, וילדים מהשכבה, מהכיתה, חברים, מתחילים להזיל דמעות.
האם יום היזכרון סוף סוף חדר לליבנו?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
