חורף זה המדכא הטבעי.

למה שאני ארצה לחזור ללימודים?

למה ציפיתם?

לפוסט מרגש שכתוב בו:

"וואי! חוזרים ללימודים! איזה כיף! רואים את כולם, איך התגעגעתי, וסופסוף יש משהו לעשות!! ייפי!!"

אז אני מצטער, אבל לא.

אמנם זה כיף לראות את כולם ובהחלט בהחלט היה משעמם, אבל הרבה יותר משעמם ללמוד כל יום.

להירדם בשיעור תנ"ך, לקבל הפרעה בשיעור חינוך, ולאכול באמצע שיעור היסטוריה.

אה כן, ולא לעשות שיעורים בכימיה.

זה לא כיף!

אני מעדיף לארגן איזה מפגש בויאר ענקי וזהו! כי זה יותר כיף.

לא לימודים!

לימודים זאת מטלה.

מטלה זה נטל.

נטל זה חובה.

חובה זה אמת.

אמת זה לא כיף.

לא כיף זה לימודים.

הנה, סגרתי מעגל.

מה שרציתי לומר בקיצור זה.. לא רוצה ללמוד!!

אין איזה מקום כזה, שלא באמת לומדים, אבל בכל זאת נפגשים?

(כלא לא נחשב.)

אני מעדיף לרוץ במרחבים הפתוחים של האחו, מאשר להישאר סגור בדיר.
(הרגע השוויתי את עצמי לחזיר).

מה שאני מנסה לומר זה... בוב מארלי שולט.

Don't be cool, Stay in school.

עכבישים הם פרוקי רגליים והירח עשוי מגבינה.

ביי עד מחר.

בויאר.

אין לי מה לומר.

ואני מאוכזב.

כי אין לי מה לומר.

אני חייב להגיד, כי הסוף יהיה מר.

אך לצערי, חברי, אין לי מה לומר.

אם היו לי המילים,

או היו לי הפילים,

היה על מה לשוחח,

ולא רק על מצבים כלכליים,

כי גם עליי החוקים חלים,

ואני חייב כבר להחלים,

כי זוהי מחלה,

חוסר המילים.

רבות חשבתי ולא עברה בי מחשבה,

דיברנו על הכל, על אהבה, על אכזבה,

אפילו על כָתַבָה ומה היא כָתְבַה,

אבל ללא הצלחה, ומי שכתבה בכלל לא שווה.

אז מה נאמר ומה נגיד,

אם יש עכשיו שתיקה תמיד,

ונקרע לי הצמיד,

והשעון הוא לא עמיד.

אתה לא אוכל חזיר,

ולא גר בקהיר,

אבא שלך הוא לא נזיר,

ולאמך לא ירדו מי שפיר,

ואתה הופך קריר,

והמצב רק מחמיר.

אז חברי, תהיה זהיר,

משומן שהוא עתיר,

ולא לך להיות מהיר,

כי אולי השוקולד הוא מריר.

ולסוף, אין לי מה לומר.

ואני מאוכזב.

כי אין לי מה לומר.

אני חייב להגיד, כי הסוף יהיה מר.

אך לצערי, חברי, אין לי מה לומר.

ברצוני להדגיש שהפוסט נעשה ברוח טובה אך בחוסר מילים עצום.

אז אני אדגיש.

הפוסט נעשה ברוח טובה אך בחוסר מילים עצום.

הדגשתי.