^לאכול את האוויר^

היום רבתי עם אור, משבר ראשון , ריב ראשון.

רבנו על כל מני מטענים שכל אחד שמר לעצמו ואף אחד לא העז לפתוח, היום דיברנו על הכל- יותר נכון צעקנו אחד על השני.

אחר כך הוא הלך ממני ונשארתי עם דמעות, הרגשתי שהכל מתערבל לי בקיבה, שאין לי זכות לחיות והקאתי.

הקאתי כל כך הרבה והרגשתי נקייה מבפנים. עכשיו אני בצום, אין לי טעם לחיות אני שונאת את החיים האלו.

רוצה לצאת מהמחלה ובעצם היא מפלט כל כך טוב, שלי ושל  השירותים.

אבא שלי שמע אותי מקיאה ודפק על הדלת ואני תוך כדי הקאה ניסיתי לענות לו והשתעלתי, אבא התקשר לאמא שבכלל בים המלח

ורק הדאיג אותה.

הוא התקשר לפסיכולוגית כי הוא איבד את עשתונותיו, היא כרגע בכלל בחופשה בצפון כל הסופשבוע- אבא מיואש ממני ואני כבר מיואשת מעצמי.

באלי להקיא, באלי לרזות, באלי ליפול ושישברו לי כל העצמות [למה זה מזכיר לי מישהי? :(] .

אני רוצה למות, להתנתק, להשאב, להבלע- לא רוצה להיות יותר קיימת. גם אור כבר התעייף, גם אם הוא לא מודה.

נשארתי לבד בעולם הזה, אני, עצמי ואנוכי.

שונאת את עצמי ואת העולם, הולכת לישון- שירן.