היי, אני עומר, וגם אני מאמינה שיום יבוא ומיץ תפוחים ישלוט בעולם. מואהאהאהאהא

טוב, בקטע הזה אני אספר לכם על החוויות הקשות יותר שעברתי, על הדברים הרעים שקרו לי.

אני מספרת לכם את זה, כדי לפרוק קצת. אני אספר לכם הכל, בלי להשמיט דבר. אני אשתדל לחשוף הכל.

אני לא מפחדת לכתוב את זה, כי אין סיכוי שתדעומי אני. אין לכם שום דרך. אני מקווה...

טוב, אז נתחיל מאבא שלי:

אבא שלי הוא נכה, ויש לו מקל הליכה.. לפני שנתיים הוא שבר רגל, והיה בכיסא גלגלים. אז התחילו כל הבעיות שלנו.

היינו צריכים לעזוב את הבית הגדול והיפה שלנו, כי אבא שלי לא יכל לחיות בו יותר עם הרגל והכל. אז לא הייתה לנו שום בררה, ועברנו למקום אחר.

כשהרגל שלו החלה להבריא,והוא עבר להליכון, הוא שבר את השנייה. הוא עבר לכיסא גלגלים, שוב.

באותו הזמן החלו כל מיני אנשים לתבוע אותו, בגלל שפעם הוא היה בעלים של חברת השקעות ביחד עם עוד שנים. שלושה אנשים, אם אני לא טועה, תבעו אותו. הם תבעו אותו בגלל שההשקעה שלהם ניכשלה. אחד מהאנשים שהיו איתו בשותפות ברח לחו"ל, והשני היתאבד. בגלל זה הם תבעו את אבא שלי, כי רק הוא נישאר פה.

הם ניצחו בתביעה, ורק לאחד מהם אבא שלי חייב (עדיין) מיליון ש"ח. כן, מיליון. יאי לי.

עכשיו, אבא שלי כל הזמן היה נופל, סתם ככה, והיו לו בעיות זיכרון. לאחרונה גילו שזה ניגרם עקב דליפת ברזל למוח.

הרופאים לא ידעו איך לטפל בזה, אז הם טיפלו ברגל שלו, והיינו צריכים להעביר אותו למוסד סיעודי.

למרות שלא היה לנו כסף, עשינו את זה. ואבא שלי... לפעמים זיהה אותנו, לפעמים לא. לפעמים לא יכל לדבר, לפעמים היה בדיוק כמו פעם.

לפני שבועיים היה לו יום הולדת. הלכנו אליו עם עוגה. הוא לא יכל לאכול לבד. הוא לא ידע מי אנחנו. הוא לא יכל לדבר. הוא לא ידע בן כמה הוא. הוא לא ידע אפילו שהוא נשוי עם ילדים. הוא פשוט ישב-שכב שם, מצליח בקושי להזיז את היד. את הראש בכלל לא.

אם הוא ימות, כל החובות יעברו לאמא שלי. כרגע אין לנו בקושי כסף, ואנחנו חיים ממשכורת למשכורת.

זה הרגשה חרא, אתם יודעים? אין לך כסף בשיט, רציתי ללכת לחוג ריקודים סלונים, יחד עם שלושת החברים הכי טובים שלי.

לא יכלתי. אין לנו כסף 'לשטויות כאלה'. ביום שני יש לי חוג בר-אילן, שאמא שלי שילמה עליו בחופש הגדול, לפני שהתחילו כל הבעיות הכלכליות. גם החוג ריקודים סלוניים הוא באותו יום,באותו מקום (כמעט...) והוא מתחיל רבע שעה לפני שניגמר החוג שלי. אתמול יצאתי מבר אילן, וראיתי את המבנה שבו הם רוקדים. זה היה חרא הרגשה. הם היו ביחד, נהנים, רוקדים, ואני? נולכת ברגל, כל כך קרובה אליהם... אמא אמרה ששנה הבאה היא תרשום אותי, אבל מי יודע אם המצב באמת ישתפר? יש מישהו שמבטיח שתוך כמה, ארבע, חמש חודשים?, הכל יהיה בסדר?

נקודות חשובות- אבא שלי לא היה בבית יותר מחצי שנה.  עיקלו לי מהבית שלושה טלויזיות, שואב אבק, די.וי.די,וידיאו, מיקרוגל...

כן, השנה האחרונה הייתה ממש קשה. אבל אל תשקעו במרה שחורה, היו לי גם המון רגעים יפים, רגעים של אור.

נכון, הם לא היו רבים וגדולים כמו הרגעים הכואבים, אבל הם חשובים לי הרבה יותר. הם הרגעים שבזכותם אני מחזיקהה מעמד, ותאמינו לי, שבשביללהחזיק מעמד כנגד המצב הזבל שאני נימצאת בו, צריך רגעי אור גדולים ופרקטיים במיוחלד. ורובם ניתנו לי ע"י מיכל, החברה הכי טובה שלי. אני אספר לכם עליה בהמשך, מבטיחה. ואני בטוחה שגם אתם, כמוני, תתאהבו בה מיד. היא המלאך השומר שלי, אני רצינית.

ניתראה בקרוב, ועם קטעים הרבה יותר משמחים (אני מקווה... חחח),

עומר.