אוקיי למי שלא זוכר -
יכול להיכנס ולקרוא מחדש את הפרקים של הסיפור מהתחלה ..
[ הסיפור עם ה-9 פרקים ] .
אני מצטערת , איבדתי את הסיסמא של הבלוג ועד שמצאתי אותה לקח לי המון זמן !
אוקיי אז הנה הפרק -
לירון ואיילון ישבו על המיטה בחדר של לירון ולא הוציאו מילה...
לירון: "נו כמה זמן השתיקה הזו תמשך? , דבר"
איילון: "א...אני אוהב אותך לירון, אני עשיתי טעות שנפרדתי ממך"
לירון: "תמשיך"
איילון: "אני מצטער שנפרדנו אין לך מושג עד כמה , ואני יבין אותך גם אם לא תרצי לחזור
אבל את כל כך חשובה לי ואני פשוט אוהב אותך, אני יודע אנחנו רק כיתה ז' אבל בחיים שלי עד עכשיו לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך"
לירון: "איילון אני..."
~ פרק 10 ~
לירון : "איילון אני חשבתי היום עלייך, ואני פשוט לא מרגישה אותו הדבר, אחרי הפרידה שלנו הבנתי שזה לא
אותו הדבר כבר, חוץ מזה אנחנו רק כיתה ז' אנחנו לקחנו את זה רציני מדי"
היא הרגישה עצובה, לא כי היא טעתה, היא הרגישה שהיא פוגעת בו.
לירון : "אתה באמת חשוב לי, אנחנו כבר די הרבה זמן ביחד, אבל זה לא מרגיש לי נכון, תנסה להבין אותי, זה לא מה שהיה פעם"
איילון פשוט שתק, הוא היה בהלם פשוט לא היה לו מה לומר.
איילון : "..אא..אנ..ני.."
לירון: "אני באמת מצטערת"
איילון רץ מהבית הוא הגיע לשכונה שליד הבית שלו והתיישב על ספסל שהיה ברחוב.
הוא חשב לעצמו אולי אני מגזים?! אולי אני לא אוהב אותה עד כדי כך?!
הוא פשוט ישב,ישב ולא הביע שום רגש,רק ידע שמה שהוא רוצה עכשיו זה את לירון,
את לירון פה לידו, הוא כל כך אהב אותה, פעם ראשונה שזה קורא לו, פעם ראשונה שהוא ... מתאהב .
=
קרני השמש הבוהקות נכנסו דרך חלוני וסינוורו את עיניי.
הרגשתי כאילו משהו לא טוב הולך לקרות,
שונאת את ההרגשה הזו.
קמתי מהמיטה יצאתי מהחדר והלכתי לשירותים, עשיתי פיפי צחצחתי שיניים ונכנסתי להתקלח.
חשבתי על מתן, על איך נהיינו חברים, נזכרתי במלחמת כריות וצחקתי לעצמי.
עדיין היתה לי את ההרגשה הזו, שמשהו רע הולך לקרות.
=
" תשיר לי מווווואה מווואה תשיר לי ג'גה ג'גה, אולי עוד אווווו אווווו רק ככה זה ביחד ... "
מתן קם לצלילי מוזיקה של רוני סופרסטאר.
ומלמל לעצמו ' איזו דרך נפלאה לקום ' ...
הוא קם מהמיטה נכנס לחדר של אחותו יובל וצעק :
מתן : "אולי תכבי את הפאקצה הזו י'קרצייה"
יובל : "רוני מה זה לא פאקצה אולי חברה שלך ענבל הזו פאקצה" אמרה בקול ציף ציף מעצבן.
מתן צחק והפסיק את עצמו תוך כדי שהוא אומר "לא",
ויובל הוציאה לו לשון ושמה את הידיים בצידי הראש והוציאה קולות מעצבנים .
מתן : "טוב את תמשיכי לשמוע את הסופרפלוץ אני הולך להשתין" הוא התקדם לדלת החדר
יובל : "תמסור ד"ש לחברה הסתומה שלך" היא צעקה עם קול ציף ציף יותר מהרגיל
מתן : "כן כן כן, אני אמסור" הוא אמר ותוך כדי נפנף לה לשלום.
=
יצאתי מהמקלחת והתחלתי להתלבש לבשתי גופיית סבא ורודה, טייץ שחור ארוך ונעלי אדידס עם פסים ורודים.
לקחתי את הפלאפון מהשידה וחייגתי למתן -
אני : "בוביייי..."
מתן : "בוקר טוב נסיכה שלי"
אני : "בוקר טוב אהובי, תגיד.. מה עושים היום בערב? "
מתן : "האמת שאני לא יכול היום יפה שלי, אני הולך לאכול ארוחת שישי אצל סבתא"
אני : "אה טוב מאמי אז אני כבר אדבר איתך מחר תהנה .."
מתן : "טוב בובה, נדבר, אוהב אותך"
אני : "אוהבת גם"
ניתקתי את הפלאפון ושמתי אותו על השידה.
יצאתי מהחדר והרחתי את הריח של הבישולים של שישי,
ירדתי למטבח וראיתי את אמא מטגנת שניצלים -
אני : "בוקר טוב אמא " וחייכתי
אמא : "בוקר טוב מאמי" החזירה לי חיוך.
אני : "אני קופצת שניה ללירון אני צריכה לדבר איתה על משהו"
אמא : "טוב , תחזרי מהר זה יום שישי לא נעים"
אני : "טוב אמא" אמרתי בקול טיפה עצבני .
לקחתי שוקו מהמקרר ואת האמפי ויצאתי מהבית .
=
לירון ישבה בחדר וצפתה בטלויזיה.
היא חשבה לעצמה אם היא עשתה טעות לגבי מה שהיא אמרה לאיילון,
היא לא דיברה איתו מאז, היא הרגישה אשמה, הרגישה עצובה, הרגישה פשוט מבולבלת.
דפיקת דלת קטעה את מחשבותייה, היא התקדמה לעבר הדלת ופתחה אותה .
ענבל : "היי "
לירון : "היי ענבלי בואי תיכנסי"
לירון וענבל נכנסו לחדר של לירון והתיישבו על המיטה.
ענבל : "קדימה, אני רוצה פרטים, מה קרה עם איילון?"
לירון : "מאיפה את יודעת?"
ענבל : "זה באמת לא חשוב, הכי חשוב עכשיו זה שתעני לי על השאלה, מה עם איילון? חזרתם?"
לירון : "לא" אמרה ופרצוף עצוב עלה לה על הפנים.
ענבל : "למה לא? את אוהבת אותו לא?"
לירון : "אני מבולבלת, ואני לא אוהבת אותו כמו פעם" אמרה בעצב.
ענבל : "ואיך הוא הגיב על זה?"
לירון : "הוא פשוט יצא מהבית בריצה ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות אז פשוט נשארתי עומדת במקום"
ענבל : "אני מצטערת לירון, אבל היית צריכה ללכת אחריו אני חושבת שהוא ממש נפגע"
לירון : "כן גם אני, רגע מאיפה את יודעת את כל זה?"
ענבל : "אתמול לפני שהוא בא אלייך, הוא בא אליי לשאול אותי אם את אוהבת אותו, הוא הזכיר את זה שהוא ממש אוהב אותך "
לירון : "מה? וואי אני לא מאמינה, ומה אמרת לו?"
ענבל : "שאני לא בטוחה, אמרתי לו לשאול אותך..."
לירון : "אני רעה , אני כל כך רעה" היא אמרה והתחילה לבכות בידייה וענבל פשוט חיבקה אותה, זה היה הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות באותו הרגע.
=
איילון שכב לו במיטה וראה טלויזיה.
אביו נכנס לחדרו -
אבא : "איילון, חמוד מה קרה לך ? אתה לא אכלת כל היום, אתה רק במיטה אפילו הפסדת אימון כדורסל" הוא אמר והתיישב על יד איילון.
איילון : "אני לא מרגיש טוב"
אבא : "אתה רוצה אקמול ? רוצה שאני אקרא לרופא ?"
איילון : "לא אבא, טוב לי ככה, במיטה"
אבא : "איך שאתה רוצה, אבל אתה חייב לאכול, אני מביא לך טוסטים" הוא אמר וקם מהמיטה.
איילון : "אוקיי, תודה אבא" הוא אמר וחייך חיוך מזויף.
הוא הרגיש רע, הוא הרגיש ריקנות, הוא חשב על לירון, רק על לירון, היא היחידה שיכולה לעודד אותו עכשיו.
=
יצאתי מהבית של לירון והתקדמתי לכיוון הבית שלי, תוך כדי שאני שומעת באמפי...
שיר כל כך יפה התנגן לו, " Westlife - Mandy "
I remember all my life
Raining down as cold as ice
A shadow of a man
A face through a window
Crying in the night
The night goes into
Morning, just another day
Happy people pass my way
Looking in their eyes
I see a memory
I never realized
How happy you made me oh Mandy
Well you came and you gave without taking
But I sent you away, oh Mandy
Well you kissed me and stopped me from shaking
And I need you today, oh Mandy
I'm standing on the edge of time
I Walked away when love was mine
Caught up in a world of uphill climbing
The tears are in my mind
And nothing is rhyming, oh Mandy
Yesterday's a dream I face the morning
Crying on the breeze
The pain is calling, oh Mandy
You came and you gave without taking
But I sent you away, oh Mandy
You kissed me and stopped me from shaking
And I need you...
חשבתי על איילון ועל לירון, חבל שהם לא ביחד, נזכרתי בזה שאהבתי אותו פעם,
בזה שכל כך מגיע לו אושר עדיין הייתה את ההרגשה הזו שמשהו רע הולך לקרות.
הגעתי הבייתה פתחתי את הדלת וראיתי את אמא מדברת בטלפון, התיישבתי בסלון וחיפשתי מה לראות בטלויזיה.
אויש , יש איזה 700 ערוצים ואין כלום לראות.
אמא : "ענבל אני צריכה לספר לך משהו"
אני : "כן מה קרה אמא ?"
אמא : "תראי, אנחנו לא כל כך מסתדרים בעיר הזו, ואני ואבא קבענו בטלפון שאנחנו עוברים לאר"הב"
=
אוקיי זהו, שיניתי קצת את סגנון הכתיבה, ומה אתם אומרים כדי להתחיל להוסיף שירים לסיפור ?
333333>
[ מבטיחה, אבל באמת, שאני יוסיף פרק מחר או מחרתיים...]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלוג הסיפוריזם P:
