my mind.. I think

קשה לגלות עד כמה דברים שחשבת שהם ככה, הם לא ככה באמת

ואנשים שחשבת שהם ככה, הם לא ככה באמת

וקשה לא להיכנע לדיכאון, וליפול שבוי לעצב

ליפול שבוי לאכזבה

קשה להיות עם חיוך כל הזמן

כרגע אולי במיוחד.

אני יודעת שאני לא יכולה, שאין לי זכות להתלונן

וכל הדברים שרציתי התגשמו.

אבל, לא יודעת האמת..

לא ציפיתי לזה..

ואם הכול כל כך טוב והכול בדיוק כמו שרציתי שיהיה

למה עדין יש את המועקה הזאת בבטן

זאתי שקשה לנשום בגללה

שאחראית על מצבי הרוח השונים

היא לא הייתה אמורה להתפוגג כרגע?

ולמה כל כך קשה לדבר על זה עם האנשים הקרובים אלי ביותר?

אולי כי גם הם לוקחים חלק בזה?

אולי כי אין לי כוח לשאלות ולחטטנות?

או שאולי אני מפחדת דווקא מכך שלא ינסו לשאול,

שלא יתייחסו לזה?

שלא יבינו אותי?

אולי אני בעצם לא רוצה לראות,

לא רוצה לדעת,

שאין אף אחד בעולם שאני יכולה לדעת שהוא יבין אותי

בכל מצב?

בכל זמן?

והוא תמיד יהיה שם איתי?..