אז וואלה פעם ראשונה שלא הרגשתי בכלל יום זכרון לזכר יצחק רבין.
לפי דעתי זה היה דוחה מצד ארגון המורים לא להחזיר אותנו למקיפים לפחות בשביל הטקסים
שביתה לא שביתה
אם יש מישהו שבהחלט צריך לחלוק לו כבוד זה הוא.
הוא היחיד שבאמת ובתמים האמין שאנחנו נצליח להגיע לשלום
ואם תשימו לב
לא נשארו אנשים כאלו סביבנו
יותר מידי כעס
יותר מידי אלימות
יותר מידי אנשים מתים
יותר מידי אסונות
יותר מידי אנטשמיות
יותר מידי גזענות
יותר מידי נשים מוכות
יותר מידי
פשוט יותר מידי.
וכל אחד יודע שאם מגזימים במשהו
הכול נהרס.
אבל איפה ההרס?
אני עדין לא רואה אותו
כנראה שהתרגלנו
כי לפתוח עיתון ולקרוא סיפור על אישה מוכה
או על ריב מחוץ לבר שנער מת לבסוף
ולא להזדעזע ולעהביר עמוד, כאילו כלום
כי וואלה, זה לא שיהודה ונינט נפרדו לא?.
איפה כל התמימות
לאן נעלמה כל השמחה
ממתי רגש זה אסוסיאציה ישירה למשהו אלים
מתי האהבה נהפכה להיות מסובכת מידי
כנראה שגדלתי.
שכולנו גדלנו.
"תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד
אם תראה, תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים.
תשמור על העולם ילד
אל תגזים במחשבות
כי כמה שתדע יותר ילד
אתה רק תבין פחות
ובשעה מסוימת
נסגרות כל הדלתות
וכל האהבה נגמרת
רק אתה ממשיך לתהות."
אנחנו כבר לא ילדים?
למה פתאום הכול ניהיה קשה מידי
למה ריקודים כבר לא משחררים אותי, ואני צריכה לבכות בשיעור
ולהחליט שאני לוקחת הפסקה כי וואלה זה לא עושה לי טוב בכלל.
וממתי עולות בי המחשבות שצופים זה כבר לא כזה ואו
ויש שם יותר מידי דברים שלא מוצאים חן בעיני
ולמה כבר אין אף אחד אמיתי
לכולם יש יותר מידי שכבות
ובאמת,
התחלתי לבכות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
